ברקן  בני ז”ל

דף הנצחה לברקן  בני  ז”ל   (17/09/1936 – 16/06/2015)     ( א תשרי תרצ”ו  –  כט סיון תשע”ה )

שם האב: יצחק-לייב
שם האם: רחל
התקבל לחברות בשנת 1965

בני נולד בשנת 1936 להוריו רחל ויצחק-לייב לבית ברקמן. הם הגיעו ארצה מרוסיה והתיישבו בכפר אברהם שליד פתח-תקווה. אנשים חרוצים וצנועים היו. הם דאגו לתת לחמשת ילדיהם חינוך דתי-ציוני עם הרבה אהבת אדם ואהבת-ישראל.
בני למד בנעוריו בישיבת “בני-עקיבא” והמשיך את לימודיו התורניים בישיבת “פוניבז'” בבני-ברק. הוא היה פעיל בתנועת הנוער “בני עקיבא”, הן כחניך והן כמדריך. בצבא שירת כחובש קרבי בשריון, וכמדריך בבית הספר לרפואה בבה”ד 10. השתתף במלחמת סיני, במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום-הכיפורים. השתחרר מהצבא בדרגת סרן.
אחרי הצבא למד באוניברסיטת תל-אביב תנ”ך ותושב”ע, ועבד כמורה במסגרות שונות.
הוא פגש ברותי שלמדה באותם ימים בביה”ס לאחיות מוסמכות בבית-החולים “השרון” בפתח-תקווה. היא הצליחה לשכנע אותו לבוא לאפיקים ל”שנת ניסיון”. בני לא האמין שיצליח בכך, אך עברה לה שנה, ועוד שנה, והוא התקבל לחברות באפיקים. יחד עם רותי שהייתה “אהבת חייו”, היו להורים כשנולדו להם חמשת בנותיהם: רוחל’ה, יפעת, שרון, חמוטל ודקלה. בני השתלב במערכת החינוך. לימד תנ”ך ומחשבת-ישראל בביה”ס המקצועי ובבית-ירח. למרות שהיה חילוני באורח-חייו, לא השלים עם היעדרות כמעט מוחלטת של סמלים מסורתיים המשמשים מכנה משותף לכל מגוון האוכלוסייה היהודית באשר היא. הוא נלחם על זכותו להתקין מזוזה בביתו, ע”ח הקיבוץ, ופעל למודעות חברתית לגבי אמירת “קדיש” בהלוויות, כמובן רק למי שהיה מעונין. לימים היה גאה בכך שכיום ברוב הגדול של ההלוויות בקיבוץ אומרים “קדיש”. בני הכין רבים מילדי אפיקים בני-המצווה, לעלייה לתורה, ובתוכם אף ילדים מקיבוצי הסביבה. יחד עם חברים נוספים פעל להקמת בית-כנסת חדש, נאה ומכובד שמאז שהוקם, הוא משמש במשך כל השנים מקום תפילה לחברים רבים, אף מקיבוצים אחרים, במיוחד בשבתות וחגים. בשנים מאוחרות יותר השתלב בני במגוון מקצועות בתחום “הרפואה המשלימה” ונתן שירותים בתחומים אלה לחברים שרצו בכך, מאפיקים ואף מבחוץ, זאת במקביל לעבודתו בארכיון. בני היה איש ספר, אהב תרבות, והתייחס לשפה העברית בהדרת-כבוד. הוא נהג לשזור בדבריו חוטי הומור, ציניים לפעמים. חיבה גדולה הייתה לו לניגונים מסורתיים מבית-אבא. סביב ביתו טיפח גינה רחבת–ידיים, ובקדמת הבית נטע עץ אתרוג, אך יותר מכל אהב את רותי והבנות.
בערוב ימיו חלה בני במחלה קשה שיד הרפואה קצרה מלהושיע. במלחמה האבודה הזו עמדה לצדו רותי כל הזמן, כל כולה. תומכת ועוזרת, מעודדת ומחזקת, מכילה ומחבקת, בסבלנות אין-קץ ובאהבה גדולה, בליווי וסיוע בנות המשפחה. על קברו אמרו בנותיו “קדיש” לכבודו, בהטעמה ובדייקנות, כפי שביקש. לאחר מאבק מר וממושך במחלה הקשה, נפטר בני, כשבוודאי קרן אור בליבו, שהרי הוא האמין תמיד שגם אור קטן יכול לגרש חושך גדול.
בן 79 היה במותו, מתוכם 50 שנה חבר קיבוץ אפיקים.

הניח: אישה – רותי, בנות: רחל’ה, יפעת, שרון, חמוטל, דקלה , נכדים ובני משפחה .

יהי זכרו ברוך.