כהן (קוזיקרו) שלמה ז”ל

דף הנצחה לכהן (קוזיקרו) שלמה  ז”ל   (10/01/1933 – 26/12/2012)     ( יב טבת תרצ”ג  –  יג טבת תשע”ג )

שם האב: אהרון שם האם: רבקה. חבר קיבוץ אפיקים משנת 1956 שלמה נולד בינואר 1933 להוריו רבקה ואהרון. בית יהודי מסורתי ושומר מצוות . אביו היה סנדלר וסוחר עורות, ואימו עקרת-בית שטיפלה בילדים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ואיום הכיבוש הגרמני ריחף באוויר, קיווה האב להציל את משפחתו ע”י בריחה לאוקראינה, אך גם שם השיגתם הרעה. הם נלקחו למחנה עבודה ולא עמדו בתנאי העוני והסבל. שלמה האח הבכור, ויוסי אחיו הצעיר היו מתגנבים לחפש מזון עבור המשפחה הרעבה. האחים הקטנים חלו ונפטרו, ואחריהם גם ההורים. נותרו שני הילדים, בני 5 ו-7, בודדים בעולם אכזר ומתנכר, נלחמים על חייהם כנגד כל הסיכויים, בגבורה ובתושייה. שלמה, האח הבוגר, לקח אחריות על אחיו הצעיר ויחד נדדו בין כפרים ויערות בשלג ובכפור, ניזונים מפירות העצים או מפרוסת לחם שנתנו להם אנשים טובים, ומוצאים מסתור ברפתות ואסמים. כך שרדו את שנות השואה שני הילדים הקטנים, עד שנאספו ע”י הג‘וינט, חולים ותשושים בסוף המלחמה. בשנת 1946, במסגרת העלייה הבלתי לגאלית, הגיע שלמה לארץ במסגרת עליית הנוער. הוא נשלח לכפר-הרואה ולמד בישיבה דתית של “הפועל המזרחי” ששילבו בה לימודי תורה ועבודה. עם תום לימודיו, והוא בן 17 בלבד, החליט שלמה “לחזור בשאלה” ולהתגייס לצה”ל. שנתיים וחצי שירת בנח”ל, כשאחד ממפקדיו היה עמי פינסקי. בצבא הכיר את אפרים צחורי שהיה כבר חבר אפיקים. הם התיידדו מאד ואפרים הזמין אותו לבקר בקיבוץ. שלמה בא לבקר והחליט לבנות את ביתו באפיקים. הוא השתלב מיד בעבודה ברפת, והוכיח מהרגע הראשון חריצות, מסירות ואחריות שאפיינו אותו לאורך כל השנים, בכל אשר עשה. כשנה לאחר מכן פגש את מימי, עולה חדשה, צעירה, שבאה מקרית-שמונה ללשכת הגיוס בטבריה שם היא פגשה את שלמה והזמינה אותו לבקר בקריית-שמונה. כעבור חודש הם התחתנו באפיקים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון שהלכה והשתבחה עם השנים. שלמה ומימי הקימו את ביתם באפיקים, וכאן נולדו ילדיהם – רבקהל‘ה, אהרל‘ה, אברהמל‘ה ויובל. שוב הייתה לשלמה משפחה משלו, שהייתה הדבר היקר ביותר עבורו. היה לו חוג חברים איתם נפגש ובילה, אך המשפחה – מימי והילדים היו כל עולמו ואהבת חייו הגדולה. בשנים הראשונות להיותו בקיבוץ עבד שלמה בחקלאות, ברפת, בלול ובפלחה. אחר-כך עבר לעבוד ב”קלת” והתמיד בעבודתו לאורך שנים רבות. עבד במחלקות השונות של המפעל והיה מהעובדים הוותיקים והנאמנים של “נווית”. בשעה שחברים צעירים מסרו במפעל שנת-עבודה אחת ועזבו, שלמה נשאר שם “לשמור על הגחלת”. כשנסגר בית-החרושת “קלת”, עבר שלמה לעבוד בצח”מ יחד עם מימי ויחד עם עוד קבוצת חברים ותיקים. הם היו מאושרים בעבודתם. צח”מ היה להם בית והם היו גאים בו. לימים הזמנים השתנו והחברים פרשו לגמלאות. הפרישה מהעבודה לא היטיבה עם שלמה. העבודה חסרה לו מאד והוא חש ריקנות. הוא התמקד בביתו ובמשפחתו שהלכה והתרחבה. הבנים נישאו והקימו משפחות משלהם והנכדים מילאו באושר רב את ליבם של הסבא והסבתא הגאים. אפילו נינים זכו לחבוק. ואולם, הקשר החזק מכל היה בין שלמה למימי ומימי לשלמה – שניים שהם אחד. בשעה קשה, בשעת מחלה וכאב, תמיד היה להם זו את זה, וזה את זאת. בתקופה האחרונה כשבריאותו של שלמה התערערה, הייתה מימי לצידו כל הזמן. תומכת, סועדת, דואגת ומספקת לו את כל מבוקשו. שלמה מת בזרועותיה של מימי, בפתאומיות אכזרית, והוא כמעט בן 80. הניח: אישה – מימי, ילדים – רבקהל‘ה, אהרל‘ה, אברהמל‘ה ויובל. נכדים, ונינים ובני משפחה. יהי זכרו ברוך.