לוי צדוק ז”ל

דף הנצחה ללוי צדוק  ז”ל   (25/08/1932 – 01/01/2021)     ( כג אב תרצ”ב  –  יז טבת תשפ”א )

צדוק נולד בסרייבו שביוגוסלביה, באוגוסט 1932, להוריו יצחק ואסתר לוי. משפחה צעירה, חילונית, שספגה והטמיעה ציונות, ואפילו דיברו עברית.
באמצע שנות השלושים, כשבאירופה כבר נשבו רוחות רעות, החליטה המשפחה לעלות ארצה, יחד עם צדוק, בכורם הקטן. הם ביקשו להצטרף לקבוצת הכשרה, אך נאמר להם שלא מקבלים ילדים למסגרת כזאת. יצחק הבטיח כי הילד יהיה תמיד איתו, והוא ידאג לו, בלי שזה יפגע בעבודה ובפעילות אליהן היו מחויבים כל חניכי ההכשרה.”הילד יעשה מה שאני אעשה” – התחייב יצחק.
האישור ניתן, וצדוק אכן יצא עם יצחק כל בוקר לעבודה. אם ברפת, ואם בשדה, להנאתו וגם לשביעות רצון החברים והמדריכים. כשהגיעו סוף סוף הסרטיפיקטים המיוחלים במרץ 1936, הפליגה הקבוצה היוגוסלבית באנייה ששמה “ישראל” לארץ-ישראל. לפי התכנון המוקדם הם היו אמורים להיקלט בקיבוץ ה”יוגוסלבי” שער-העמקים, אך כמה החליטו לעבור לקיבוץ אחר, והבחירה הייתה בקיבוץ אפיקים. כאן, באפיקים, נולדה אחותו גילה תבדל”א, ואחיהם הצעיר שאול לוי ז”ל.
צדוק הצטרף לקבוצת הילדים בני גילו איתם ישן בלינה המשותפת, ואיתם ניסע ללמוד בבית-החינוך בדגניה א’.
מלבד מקצועות הלימוד הרגילים, למדו שם חקלאות, נגרות, תפירה ומלאכת יד, וכבר אז ניתן היה להבחין כי לילד יש “ידי זהב”. אחר כך המשיכה הכיתה את לימודיה בבית-ירח, היה זה המחזור הראשון שפתח את בית-ירח בכיתה ט’. כנערים הם השתתפו באימוני “ההגנה” ולקראת מלחמת העצמאות, כבר כללו האימונים מטווח בכלי-נשק ושימוש ותיחזוק מערכת הקשר. עם פרוץ הקרבות בעמק-הירדן, פונו הילדים לחיפה, אך הקבוצה הבוגרת חזרה כבר אחרי שבועיים לקיבוץ, לעזור בעבודה ובמשימות השמירה וההגנה.
את השירות הצבאי עשה צדוק בחטיבת גולני ואף השתתף בתקריות גבול סוריה, כמו בנוקייב
ובתל-מוטילה. גם אחרי הצבא השתתף במלחמת סיני, בששת-הימים וביום כיפורים .
כשחזר צדוק לקיבוץ אחרי הצבא, השתלב בעבודות שונות. עבד בדיר, במוסך, בענף התובלה, ב”חמד”,
ועד ליציאתו לפנסיה היה נהג בריאות.
זה שהיו לו “ידי זהב” ידעו כולם. הרהיטים שעיצב, מכשירים שהרכיב ותיקן ושידרג – דיברו בעד עצמם. אבל היה לו גם “לב זהב”, חבוי עמוק יותר בפנים, אך התגלה במלואו בעיקר בסביבה הקרובה יותר – המשפחה כמובן, השכנים או אנשים שנזקקו לעזרה וצדוק הציע להם את עזרתו.
צדוק ועלייה נישאו בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר פטירתו של שמעון אביסף.
צדוק הפך לבעל משפחה, עם שני ילדים בגיל הנעורים, שי ואסנת. הוא אהב אותם אהבה גדולה, אהבת אב, והתמסרותו לתפקוד המשפחתי הייתה טוטלית. כשנולדו הנכדים, היה כבר צדוק סבא טבעי במשרה מלאה.
מספר סיפורים לפני השינה, מלמד לרכוב על אופניים, מטייל, משחק, עוזר בשיעורי הבית ומסיע לכל מקום שנדרש. סבא פעיל ושותף, אוהב ואהוב, שלא היה מאושר ממנו. היה לו ידע רב בתחומים שונים. הוא התעניין בטבע, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בחי ובצומח, שהעשיר מאד את השיח המשפחתי.
עם השנים התעוררו אצלו בעיות בריאות שהיקשו עליו בתפקוד היומיומי, אך צדוק סירב להיכנע להן. השתדל להתעלם. הוא רצה ליהנות מהחיים בדרכו שלו.
בליל שבת האחרון התכנסה המשפחה כמנהגה, לארוחת השבת בדירתה של אסנת. צדוק ועליה, והדודה גילה, נעמה והנין-מעיין הקטן והוריו איילת ואילון. הייתה שמחה בבית. צדוק לא חש בטוב והוזעקה עזרה עבורו, אך הוא סירב להתפנות לחדר-מיון. “יהיה בסדר” אמר, “זה יעבור”.
הוא עשה קידוש מסורתי ובירך כמנהגו. אח”כ חזרו הביתה, ואז נדם ליבו באחת. מותו בא לו לפתע.
ללא ייסורים ומכאובים. אולי יש בכך מעט נחמה, אבל הצער רב והיגון קודר.
בן 88 שנים היה צדוק במותו. בן אפיקים מגיל 5, מתוכם 70 שנה היה חבר בקיבוץ אפיקים.

הניח: אישה-עליה, הבת-אסנת, נכדים, נין, אחות-גילה קרובים ובני משפחה.

יהי זכרו ברוך.