מיניקס גרשון ז”ל

דף הנצחה למיניקס גרשון  ז”ל   (13/09/1936 – 10/08/2021)     ( כו אלול תרצ”ו  –  ב אלול תשפ”א )

נולד בפולין
נפטר באפיקים ב’ אלול תשפ”א, 10/8/2021
שם האב: יהושע
שם האם: רבקה
התקבל לחברות בשנת 1956

גרשון נולד בספטמבר 1936 בוילנה (שבאותן שנים הייתה מסופחת לפולין) להוריו רבקה ויהושע,
אח צעיר לחביבה אחותו הבכורה. משפחה יהודית דתית. ההורים היו עסוקים כל היום בעבודתם בחנות, והעסיקו מטפלת מבלרוס שתשגיח על הילדים הקטנים. זאת הייתה הֶלָה, לימים שרה, חסידת אומות העולם.
להֶלָה לא היו ילדים משלה והיא התמסרה לשני הילדים בכל ליבה ונפשה, והם החזירו לה אהבה גדולה.
בשנת 1941, כשהגיעו הנאצים לוילנה, היו ההורים בין ראשוני הקורבנות שנתפסו ע”י הגרמנים ונרצחו ביערות פונאר. הֶלָה הצליחה להציל את הילדים ולהסתיר אותם. כשגילתה יום נורא אחד שהילדים נעלמו, היא הלכה אל הגטו ושכנעה את השומרים הליטאים כי בטעות נלקחו ילדי משפחתה הנוצרית עם ילדי היהודים, והשומרים אישרו לה להוציא את הילדים מן הגטו. כל שנות המלחמה היא שמרה על הילדים, הסתירה אותם ודאגה למחסורם ככל יכולתה, כשסכנת חיים מרחפת כל הזמן מעל לראשם.
גרשון הקטן ידע להתחבא כמו גדול בארון, לפעמים לשעות ארוכות. בדממה מוחלטת, “כי יש אנשים רעים שתופסים ילדים”…
כשנגמרה המלחמה, התקשרה הֶלָה אל אנשי הג’וינט, כדי להחזיר את הילדים לכור מחצבתם. הג’וינט רצו לתת לה כסף תמורתם, אך היא סירבה, וביקשה רשות לעבוד בבית הילדים כדי להישאר בקרבתם. כשעלו ארצה, אחרי הקמת המדינה, בשנת 1949, עלתה הֶָלָה איתם, לאחר שהתגיירה, וניתן לה שמה היהודי – שרה רובינשטיין.
גרשון וחביבה הגיעו למוסד “אונים” בכפר-סבא, ומשם התגבשה קבוצה שבאה לאפיקים, בשנת 1950,
במסגרת “עליית-הנוער” ונקראה “קבוצת שלהבת”. הילדים אומצו ע”י משפחות בקיבוץ. גרשון אומץ בחום ע”י רעיה ואפרים חסקלברג. הם למדו במקביל לכיתות ביה”ס היסודי, וכשעברו לתיכון, למד גרשון בביה”ס המקצועי במגמה הדו-שנתית.
כששמעו בקיבוץ את סיפורה של “האם המצילה”, שגרה לבדה בחיפה, שכנעו אותה לבוא לאפיקים, לחיות עם ילדיה, וקיבלו אותה במעמד של “הורי חברים”.
בשנתיים שלפני הצבא עבד גרשון במוסך והתמחה במיוחד בחשמלאות רכב, וכשהתגייס לצבא, שרת באופן טבעי בחיל החימוש, והשתתף במלחמה ששת הימים, מלחמת יום-הכיפורים, ומלחמת לבנון הראשונה.
כשחזר לקיבוץ מהשירות הצבאי, השתלב בעבודה במוסך. הייתה לו אבחנה מדויקת בפתרון בעיות חשמל ברכב, והיו שכינו אותו “קוסם חשמלי”. הוא עצמו יצר קשרים טובים עם חניכים שלמדו את העבודה, והיה להם חונך וחבר כאחד. כשהיה נוסע ברכב – היה מרבה לאסוף טרמפיסטים, ואף הכניס אותם למשקים בכביש הפנימי. כשהייתה בעיה ברכב, אפילו בשבת, ולפעמים לאורח של חבר, גרשון היה מתנדב לעזרה ברוח טובה.
את רחל שהייתה מורה במנחמיה, הכיר גרשון באמצעות חבר משותף. הם נישאו והקימו את ביתם באפיקים.
כאן נולדו ילדיהם אבישי ואביטל. לגרשון הייתה סוף סוף משפחה אמיתית משלו, וזאת הייתה אהבתו הגדולה. הוא פינק את ילדיו והיה מוכן לעשות הכל למענם, שלא לדבר על הנכדים, והאושר הרב שהביאו איתם.
גרשון אהב את החיים. אהב והיטיב לרקוד ריקודים סלוניים. היה לו טייפ הסלילים ואוסף גדול של תקליטים וקלטות שאהב להאזין להן ולהעמידם לרשות ערבי ריקודים חברתיים. במשך שנים התנדב להקרין את הסרטים בבית- איתמר. הוא אהב לצאת לשדות ולמטעים לאסוף מהפרי שהבשיל.
הוא אהב ליצור קשר עם אנשים חדשים, ואף לשמור על קשרי רעות ישנים עם חברי נעוריו.
הוא מאד אהב ילדים קטנים. אהב לראותם משחקים ומאושרים, כי כשהילדים מאושרים – העולם כולו נראה טוב יותר… ב”אמא שרה” טיפלו גרשון וחביבה במסירות ובאהבה גדולה עד יומה האחרון, והיא נקברה בבית הקברות באפיקים.
בשנה האחרונה סבל גרשון מבעיות בריאות שהיקשו עליו מאד. אבישי חזר מארה”ב והתמסר כולו לעזרה ולתמיכה. יחד עם רחל ואביטל עטפו אותו בחיבוק גדול וחם של נכונות להקל ולסייע ככל שיידרש.
ואולם – הטיפולים לא הביאו את התוצאות המקוות ולגרשון כבר לא היה כח להתמודד והוא נפטר.
במותו היה גרשון כמעט בן 85, מתוכם 65 שנים היה חבר בקיבוץ אפיקים.
הניח: אשה-רחל, ילדים-אבישי ואביטל, נכדים, אחותו הבכורה חביבה וקרובי משפחה.
יהי זכרו ברוך.

כתבה: אסנת בר