מרימסקי (ברזנר) נירה ז”ל

דף הנצחה למרימסקי (ברזנר) נירה  ז”ל   (11/09/1934 – 27/07/2016)     ( ב תשרי תרצ”ה  –  כא תמוז תשע”ו )

שם האב: דב
שם האם: ריבה
התקבלה לחברות בקיבוץ: 8.1952

נירה נולדה בשנת 1934 להוריה ריבה ודב ברזנר. מושבניקים חלוצים ממושב בצרון. החיים במושב לא ענו על ציפיותיהם, והם החליטו לעבור לקיבוץ. בשנת 1943 הגיעו ריבה ודב לקיבוץ אפיקים עם שתי בנותיהם – ציפורה ונירה. נירה הייתה בת 8. ילדה יפה, שחורת שיער, עדינה ורגישה.
לא קל היה לה להיקלט בחברת הילדים המקומית. להיות “חדשה” בין “ותיקים”.
היא הרגישה “אחרת”, ולמרות זאת, רצתה מאוד להיות כמו כולם, קיבוצניקית גאה וחזקה .
אחרי שסיימה את לימודיה בבית החינוך בדגניה ובבית-ירח, התגייסה לנח”ל, ועברה קורס מ”כים, אותו תיארה כ”קורס ידוע לשמצה בהתעללות הנפשית והפיזית בבני הקיבוצים, ילדי השמנת”.
אחרי הקורס נשלחה נירה להיאחזות הנח”ל “דרדרה” – “מקום נידח ממזרח לאגם החולה, ממש מתחת ל”אף של הסורים”. שם הכירה נירה, הנערה היפה עם הצמה, את איזי הירושלמי, והם התחתנו, וקבעו את ביתם באפיקים.
באותם זמנים, ראשית שנות ה- 50 וגלי העלייה הגדולים מן המזרח, יצא בן-גוריון בקריאה לבני הקיבוצים והמושבים, להתנדב לעזרת מושבי העולים שהוקמו ברחבי הארץ, בעיקר בגבולות ובדרום השומם. נירה ואיזי, כמו רבים וטובים אחרים, קיבלו את צו התנועה, ובתחושה של ייעוד משימתי נשלחו למושב “כוכב” שבנגב הצפוני. שנתיים היו במושב, בתנאים ללא תנאים, מנסים לכוון, להדריך, לעודד ולעזור לאנשים שבאו למדינת ישראל הצעירה מתרבות שונה, משפחה אחרת, ומהרגלים אחרים, ולקשור אותם אל עבודת האדמה הקשה, אל דרכי החינוך המקובל במדינה, אל כור ההיתוך הישראלי. בתום שנתיים קשות, אך חווייתיות עד מאוד, חזרה המשפחה לאפיקים, וכאן נולדה הבת הבכורה רונית, ערב מלחמת קדש. אחריה באו בשמת, ומוריה (שקיבלה את שמה מ”הר הבית בידינו” במלחמת ששת הימים), ואלון, שנולד, איך לא, בט”ו בשבט.
נירה עבדה בשנים הראשונות בגן-נוי. אחרי כן השתלבה במערכת החינוך. תוך כדי עבודתה זו יצאה ללמוד בקורס למטפלות ב”אורנים”, ומאוד נהנתה ממנו, כי נירה מאוד אהבה ללמוד. לא כדי להשיג תואר, אלא מתוך עניין לשמו, הרחבת האופקים והעשרת הנפש.
מהחינוך עברה לעבוד במתפרה. היא לקחה קורסים לתפירה סלונית ולקונפקציה, והתמידה בעבודה זו לאורך שנים. חרוצה, אחראית, ומקפידה על פרטים, כמו שנירה ידעה לעבוד. כי כזאת היא הייתה בכל עבודה. חרוצה ואחראית ומסורה. רואה בעבודה ערך המכבד את העובד.
כשיצאה לפנסיה, התמסרה ללימודים ב”ביתנו”. נפתחה לנושאים מגוונים בסקרנות ובהנאה מרובה. מקולנוע ועד ארכיאולוגיה, מוסיקה, אמנות ואפילו ביולוגיה, עם איזי כמורה. הרבה מחמאות ומילים טובות היו לה על המורים. ואולם, גם כאדם בוגר, כאישה, נשארה נירה רגישה מאוד.
כשנפרדה המשפחה, הסתגרה נירה יותר ויותר בד’ אמותיה. מתנחמת בקריאת ספר טוב, או בהאזנה למוסיקה קלסית. יותר מהכל, אהבה את ילדיה ונכדיה. הם היו הטעם והאור הגדול של חייה. כשאלון ומיקי בחרו לחזור לאפיקים ולבנות כאן את ביתם – הייתה זו המתנה הנפלאה ביותר שזכתה נירה לקבל.
מותה בא בחטף, בפתאומיות. היא נפטרה בזרועותיו של אלון, בנה האהוב, שליטף, וחיבק, הנשים ועיסה את הלב, עד הרגע האחרון, וגם אחריו.

בת 82 שנים הייתה במותה. חברת קיבוץ אפיקים 64 שנים.

הניחה: בנות – רונית, בשמת ומוריה, בן – אלון, איזי, כלות, חתנים, נכדים, אחים – צפורה ויוסי, ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.