נשרי יפה ז”ל

דף הנצחה לנשרי יפה  ז”ל   (01/06/1931 – 23/10/2018)     ( טז סיון תרצא  –  יד חשון תשעט )

יפה נשרי ז”ל (שם משפחה קודם: יונה-גורגה)

נולדה: עיראק, ט”ז סיוון תרצ”א נפטרה: י”ד חשוון תשע”ט, 23.10.2018
שם האב: מיכאל שם האם: תרזה התקבלה לחברות בקיבוץ בשנת 1951

יפה נולדה בשנת 1931 בעיר בגדד בירת עיראק להוריה תרזה ומיכאל
לבית יונה גורגה. משפחה בת 8 נפשות. מבוססת יפה מבחינה כלכלית ושומרת באדיקות על המסורת היהודית. לסבא של יפה היה תפקיד בכיר בממשל המקומי, ולאבא שלה הייתה חנות גדולה ומצליחה לבדים. בבית דברו ערבית וספניולית, וגם דברו בזכות הציונות וארץ-ישראל. היחסים עם השכנים הערבים היו טובים, והחיים זרמו על מי מנוחות. כשיפה סיימה את ביה”ס היסודי, היא לא המשיכה ללמוד, כי לא היה מקובל שבנות יזכו להשכלה גבוהה.
יפה שמעה מחברות על השליחים מישראל שבאים לעיראק, ומקימים תנועת נוער ציונית בשם “החלוץ”, והיא הצטרפה לתנועה. שם למדו לקרוא ולכתוב עברית, וגם סיפרו על הארץ,
על חלוצים וקיבוצים, וגם על פעולות שנעשות בעיראק. שמו של אנצו סירני, האיש והאגדה, זכור לה במיוחד, כשליח שארגן צעירים יהודים להקמת חוליות של “הגנה עצמית” על רובעי היהודים, שהותקפו מפעם לפעם על ידי כנופיות של ערבים מוסתים. בעקבות מלחמת-העצמאות החלה האווירה להשתנות, והמתח גבר.
יפה הצטרפה לגרעין שהחליט לעלות לישראל. העלייה הייתה כרוכה בהוצאה כספית גדולה,
אבל ההורים נענו לבקשתה, למרות שהפרידה מהמשפחה הייתה קשה מאוד.
הם עלו לארץ כ“גרעין בבלי” בקיץ 1949, עם הקמתה של מדינת-ישראל.
יפה, שבאה מבית טוב ומסודר, זכרה את האוהלים שקידמו את פניהם, ואת התור לחלוקת האוכל. האכזבה הראשונה הייתה גדולה. מהסיפורים בתנועה הצטיירה בדמיונה ישראל ירוקה ופורחת, “ארץ זבת חלב ודבש”, והמציאות טפחה בפניה.
כעבור כחודשיים הגיע “הגרעין הבבלי” לאפיקים.
יפה סיפרה: “כאן נתנו לנו חדרים בבתים. המדריך שלנו היה חופש, והיה לנו הרבה יותר טוב”. כעבור זמן קצר פגשה במקרה, בצומת צמח, את מנדל, שהיה אז בגרעין בשער-הגולן.
מנדל התרשם מאוד מהנערה הצעירה והיפה, והחליט כי היא תהיה לו לאישה. למענה היה מוכן לעזוב את הגרעין שלו וללכת אחריה לקיבוץ אפיקים. כאן הקימו שניהם את משפחתם, וכאן נולדו ילדיהם אברהם, ליאור ומלכה’לה.
בעקבותיה של יפה עלתה כל המשפחה לישראל, והתיישבה בטבריה. שניים מאחיה עבדו בקלת.

יפה ציינה שהקליטה באפיקים הייתה חמה ומקבלת. אומנם התפלאה בתחילה שבחדר-האכילה לא מקפידים על כשרות, אבל בעבודה מצאה את מקומה.
היא עבדה במחסן, במכבסה, ושנים רבות בבישול, והרבתה לספר על התחושה הטובה שנתנו לה החברים שעבדו לצידה. אולי בגלל חריצותה, מסירותה, אופייה הנוח ושמחת החיים שלה.
מקום העבודה הזכור במיוחד כמזוהה אישית עם יפה היה מועדון החברים. האווירה הנעימה של המקום, הכיבוד שהוגש בנפש חפצה, ההתמדה והיחס האישי, הם שמשכו את החברים לבקר ולבלות במועדון בערבים, על כוס קפה ועוגיות, קריאת עיתונים, משחק שחמט ושיחות רעים.

שנות עבודתה האחרונות היו ב“חמד”. מקום שהתאים במיוחד למגבלות הגיל, שהלך והתקדם, ולמצב הבריאותי שהלך והתדרדר. יפה אהבה מאוד את “חמד”, את המפגש החברתי ואת התחושה שיש בשביל מה לקום בבוקר. תחושה של כבוד עצמי ומעטפת מחבקת.

יפה ניחנה גם בתבונת כפיים ויצירתיות. עבדה בקרמיקה ובעץ. היא גם הרבתה להתנדב ולעזור לאנשים במצוקה. פעמים רבות ליוותה חברים בנסיעות בריאות, וגם התנדבה לסעוד חולים המאושפזים בבתי חולים. טובת-לב הייתה, שליבה פתוח לכל אדם המבקש לב-פתוח ודלת פתוחה.

כשמנדל חלה, טיפלה בו יפה במסירות רבה. לכל אורך התקופה הקשה והמתמשכת, עשתה ככל יכולתה להקל עליו את כובד ייסוריו. עד יומו האחרון.

בשנות אלמנותה עשתה כל מאמץ להתגבר על הקשיים ולהמשיך לחיות את חייה, ולשמור בקנאות על עצמאותה. הייתה נוסעת עם הקלנועית בשבילי הקיבוץ, בשדותיו ובמטעיו, ובקיץ הולכת מדי בוקר לבריכה. הילדים והנכדים ידעו תמיד שביתה של סבתא יפה פתוח בפניהם בכל עת.
אפשר לבוא, לאכול, ולשמח את הסבתא בנוכחות מסייעת ותומכת.

יפה נפטרה בשנתה במיטתה. “מיתת נשיקה”.
במותה הייתה יפה בת 87 מתוכם 67 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

הניחה: בנים – אברהם וליאור ובת – מלכה’לה , נכדים ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.