דף הנצחה לעלם (אברהם) שרה (לאה) ז”ל (01/08/1940 – 02/04/2013) ( ח אב תש”א – כב ניסן תשע”ג )
שם האב: לא ידוע. שם האם: לא ידוע. חברת קיבוץ אפיקים משנת 1961 שרה נולדה בקיץ 1940 בסלוניקי שביוון. הוריה נרצחו ע”י הנאצים יחד עם רוב יהודי סלוניקי בכבשני מחנה ההשמדה באושוויץ. האישה שאימה של שרה עבדה אצלה, באה לראות מדוע לא הגיעה האם לעבודה ומצאה בבית הריק תינוקת בת שנתיים, רעבה ובוכיה. היא לקחה אותה ומסרה אותה למנזר שם ניתן לה שם נוצרי, מרי-לואיז. אחת הנזירות לקחה אותה תחת חסותה, לימדה אותה להתפלל וטיפלה בה במסירות ובחום. אחרי המלחמה, כששרה הייתה כבר כבת 6, חזרה אותה אישה למנזר וביקשה את הילדה אך הודיעו לה שהילדה נפטרה. בסתר הצליחו להעביר את הילדה לידי שליחי הסוכנות היהודית שאספו אז את הילדים הניצולים והביאו אותם למחנה מעבר באתונה. הניתוק מחיי המנזר השלווים והבטוחים היה טראומתי. שרה הגיבה באלם וחדלה לדבר. קבוצת הילדים שאליה צורפה עלתה לארץ ישראל במסגרת עלייה ב‘ בשנת 1946. האונייה נתפסה ע”י הבריטים והילדים נשלחו לקפריסין, אך בסופו של דבר שוחררו והגיעו ארצה. שרה נשלחה לקיבוץ בית-השיטה שם אומצה ע”י משפחת אלף שהייתה המשפחה המאמצת שלה לאורך כל הדרך. ואז, בשנות החמישים התחולל הפילוג בתנועה הקיבוצית ושוב נותקה שרה מכל מה שנקשרה אליו ועברה עם משפחתה לקיבוץ איילת-השחר. שרה למדה והתבגרה באיילת-השחר ושוב קשרה קשרים חדשים והתערתה בחברה החדשה. בצבא שירתה בצוות הווי בחטיבת גולני ואהבה מאד את ההופעות בפני החיילים. באיילת-השחר פגשה את צביקה שהיה בפעילות תנועתית וגייס אנשים לשנת שירות בקיבוצים צעירים. בהשפעתו יצאה שרה לקיבוץ משמר-דוד. הקשר ביניהם נשמר והתהדק עד שהחליטו למסד אותו. שרה עברה לאפיקים וכאן בנתה יחד עם צביקה את ביתם. כאן נולדו ילדיהם איתמר, נורית ואופירה ולשרה הייתה שוב משפחה אמיתית שעליהם הייתה גאוותה הגדולה והם היו כל עולמה. לימים, לאחר פעולת בילוש מרתקת, הצליחה שרה לאתר את האישה שהצילה אותה ואף ביקרה בביתה שבסלוניקי וגם במנזר בו שהתה בילדותה. באפיקים השתלבה שרה בעבודה בחינוך. אחר-כך עבדה כספרית. גם במטבח עבדה מספר שנים. בשנים האחרונות השתלבה בעבודה ב”סביון”. בתקופת חייה האחרונה התערערה בריאותה של שרה. היא התייסרה במכאובים שלא נמצאה להם תרופה. והרופאים – קצרה ידם מלהושיע לה. צביקה, האיש שאיתה לכל אורך הדרך, תמך ועזר וטיפל ודאג וניסה בכל דרך להקל, לעודד, לחפש מוצא. הילדים עטפו אותה בחיבוק אוהב וחם, מוכנים לעשות למענה כל שתבקש. מהניתוח האחרון קיוו לאיזושהי פריצת דרך ולכך שהחיים יחזרו להאיר לה פנים, אך זה לא קרה. זהו סופו של סיפור חיים עצוב. לשרה היה רק פנקס קטן של זיכרונות ותמונת ילדות אחת בלבד, וה”אין” הזה צרב את נשמתה עד כלותה ופטירתה בהיותה בת 72 שנים. הניחה: בעל – צביקה, ילדים – איתמר, נורית (נוקי) ואופירה, נכדים ובני-משפחה. יהיה זכרה ברוך.
