דף הנצחה לפלס (עמרמי) שרהל’ה ז”ל (13/04/1938 – 07/08/2016) ( יב ניסן תרצ”ח – ג אב תשע”ו )
התקבלה לחברות: 9.1958
הוריה של שרה’לה, מאיר ומרים עמרמי, הגיעו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 מחרבין שבסין, אליה הגרו מרוסיה. הם עזבו מאחוריהם בית גדול ויפה, וחיים חסרי דאגות, ובאו לכפר-סבא כמעט בחוסר כל, עם בנם הבכור יעקב.
שרה’לה, שנולדה ב- 1938, כבר הייתה צברית. האב עבד שנים במפעלי ים-המלח והגיע הביתה אחת לשבועיים. האם, שמעולם לא עסקה בעבודת כפיים, נאלצה להסתגל למציאות הקשה, ולגדל בעצמה את הילדים. שרהל’ה סיפרה: “תמיד חיינו בצמצום ובחסכנות, אבל אף פעם לא התלוננו. קיבלנו את המצב כמו שהוא, וידענו שצריך להתמודד”.
כשסיימה שרה’לה את לימודיה בבי”ס התיכון, יצאה ללמוד בסמינר לגננות, כדי לרכוש מקצוע מכובד. לעסוק בחינוך נחשב בעיניה ובעיני הוריה מקצוע מכובד מאוד. במסגרת לימודיה הגיעה עם חברה להסתכלות לימודית במוסדות הגיל הרך באפיקים. כאן פגשה את אלי, והשאר – היסטוריה. עד אז לא ממש שמעו הוריה של שרה’לה על הקיבוץ. החלטתה לעבור לחיות בקיבוץ לא התקבלה בבית בשמחה רבה, אבל אחרי שהכירו את אפיקים, ובמיוחד את משפחת פלס הענפה, החמה והלבבית, נהפך ליבם לאהוב את המקום. שרה’לה ואלי בנו את ביתם באפיקים, היום לפני 58 שנים, וכאן נולדו ילדיהם – ארז, בת-חן, גלית ודור. יותר מאוחר עברה גם אמה של שרה’לה לחיות באפיקים, והיו אלה עבורה, על פי עדותה של שרה’לה: “14 שנום יפות ומלאות תוכן ועניין, סיפוק ואושר… אסירות תודה והוקרה על כל מה שזכתה לקבל ולחוות”.
מרגע שהגיעה שרה’לה לקיבוץ, היא הייתה קיבוצניקית במלוא מובן המילה. במובן הטוב של המילה. עבודה קשה לא הרתיעה אותה. תנאי החיים היו מקובלים עליה. הערכים החברתיים מצאו חן בעיניה, והיא אמצה אותם בשמחה ובכנות. צניעות, פשטות, חברות, התנדבות, שמחת חיים ואהבת אדם, היו תכונות אופי מהותיות באישיותה. היא לא הייתה צריכה ללמוד את זה. היא פשוט הייתה כזאת.
שרה’לה החלה לעבוד כגננת בגיל הרך. במשך שנים חינכה מחזורים של פעוטים, במסירות, בחריצות, באחריות, באהבה, ובתחושה של יעוד. אחר כך עברה לעבוד במכבסה. גם שם התמידה בעבודתה לאורך שנים, ובחלק מהזמן גם ריכזה את הענף.
לפני כ- 35 שנה קיבלה שרה’לה על עצמה את תפקיד ה”אימא של ימי ההולדת העגולים”.
כמו שעון שוויצרי היא הייתה מופיעה בפתח ביתו של בעל השמחה, עם עציץ, בונבוניירה ובקבוק יין. מברכת ב”מזל טוב” ומתיישבת לשיחת רעים עם כל המשפחה. היה משהו כל כך מרגש במפגש הצנוע הזה. בחברותא מחממת הלב הזאת. החברים באפיקים לעולם לא ישכחו לשרה’לה את נקודת האור והחן היפה הזאת, שהפכה להיות מזוהה לחלוטין עם אישיותה. כשנשאלה איך היא יכולה להמשיך כל כך הרבה שנים בתפקיד הזה, בהתנדבות כמובן, היא ענתה: “המפגש עם החברים הוא שנותן לי את הכוח. נעים לי לשמח את החברים, מעניין לי לדבר איתם, וזה מחזק בי את הרגשת הבית והשייכות למקום ולחברה”.
מותו של אלי, בעלה האהוב, הכה בשרה’לה מכה קשה. שנות אלמנותה הארוכות לא היו קלות. מה עוד, שבריאותה החלה להתערער. אבל שרה’לה לא נכנעה לקשיים. חייה היו מלאים עניין ועשייה. כגמלאית אהבה מאוד את החוגים ב”ביתנו”, אהבה לראות סרטים ולשחק ברידג’. אהבה לארח חברות בביתה, ולהשתתף באירועי התרבות בקיבוץ. הכי אהבה להיות סבתא טובה לנכדיה, שאהבו אותה בכל ליבם, וראו בביתה את ביתם השני.
בשנים האחרונות החמיר מצבה הבריאותי. היא חלתה במחלת כליות והדיאליזות התישו את הגוף הסובל, והכוח להתמודד הלך ונחלש. המשפחה עטפה אותה בחיבוק גדול וצמוד של אהבה, מנסים לתמוך, לעודד ולחזק ככל האפשר אבל הסוף היה בלתי נמנע. שרהל’ה הייתה אמא וסבתא טובה ומסורה, חברה יקרה ואהובה.
היא נפטרה בהיותה בת 78 שנים, מתוכם 58 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.
שרה’לה, שנולדה ב- 1938, כבר הייתה צברית. האב עבד שנים במפעלי ים-המלח והגיע הביתה אחת לשבועיים. האם, שמעולם לא עסקה בעבודת כפיים, נאלצה להסתגל למציאות הקשה, ולגדל בעצמה את הילדים. שרהל’ה סיפרה: “תמיד חיינו בצמצום ובחסכנות, אבל אף פעם לא התלוננו. קיבלנו את המצב כמו שהוא, וידענו שצריך להתמודד”.
כשסיימה שרה’לה את לימודיה בבי”ס התיכון, יצאה ללמוד בסמינר לגננות, כדי לרכוש מקצוע מכובד. לעסוק בחינוך נחשב בעיניה ובעיני הוריה מקצוע מכובד מאוד. במסגרת לימודיה הגיעה עם חברה להסתכלות לימודית במוסדות הגיל הרך באפיקים. כאן פגשה את אלי, והשאר – היסטוריה. עד אז לא ממש שמעו הוריה של שרה’לה על הקיבוץ. החלטתה לעבור לחיות בקיבוץ לא התקבלה בבית בשמחה רבה, אבל אחרי שהכירו את אפיקים, ובמיוחד את משפחת פלס הענפה, החמה והלבבית, נהפך ליבם לאהוב את המקום. שרה’לה ואלי בנו את ביתם באפיקים, היום לפני 58 שנים, וכאן נולדו ילדיהם – ארז, בת-חן, גלית ודור. יותר מאוחר עברה גם אמה של שרה’לה לחיות באפיקים, והיו אלה עבורה, על פי עדותה של שרה’לה: “14 שנום יפות ומלאות תוכן ועניין, סיפוק ואושר… אסירות תודה והוקרה על כל מה שזכתה לקבל ולחוות”.
מרגע שהגיעה שרה’לה לקיבוץ, היא הייתה קיבוצניקית במלוא מובן המילה. במובן הטוב של המילה. עבודה קשה לא הרתיעה אותה. תנאי החיים היו מקובלים עליה. הערכים החברתיים מצאו חן בעיניה, והיא אמצה אותם בשמחה ובכנות. צניעות, פשטות, חברות, התנדבות, שמחת חיים ואהבת אדם, היו תכונות אופי מהותיות באישיותה. היא לא הייתה צריכה ללמוד את זה. היא פשוט הייתה כזאת.
שרה’לה החלה לעבוד כגננת בגיל הרך. במשך שנים חינכה מחזורים של פעוטים, במסירות, בחריצות, באחריות, באהבה, ובתחושה של יעוד. אחר כך עברה לעבוד במכבסה. גם שם התמידה בעבודתה לאורך שנים, ובחלק מהזמן גם ריכזה את הענף.
לפני כ- 35 שנה קיבלה שרה’לה על עצמה את תפקיד ה”אימא של ימי ההולדת העגולים”.
כמו שעון שוויצרי היא הייתה מופיעה בפתח ביתו של בעל השמחה, עם עציץ, בונבוניירה ובקבוק יין. מברכת ב”מזל טוב” ומתיישבת לשיחת רעים עם כל המשפחה. היה משהו כל כך מרגש במפגש הצנוע הזה. בחברותא מחממת הלב הזאת. החברים באפיקים לעולם לא ישכחו לשרה’לה את נקודת האור והחן היפה הזאת, שהפכה להיות מזוהה לחלוטין עם אישיותה. כשנשאלה איך היא יכולה להמשיך כל כך הרבה שנים בתפקיד הזה, בהתנדבות כמובן, היא ענתה: “המפגש עם החברים הוא שנותן לי את הכוח. נעים לי לשמח את החברים, מעניין לי לדבר איתם, וזה מחזק בי את הרגשת הבית והשייכות למקום ולחברה”.
מותו של אלי, בעלה האהוב, הכה בשרה’לה מכה קשה. שנות אלמנותה הארוכות לא היו קלות. מה עוד, שבריאותה החלה להתערער. אבל שרה’לה לא נכנעה לקשיים. חייה היו מלאים עניין ועשייה. כגמלאית אהבה מאוד את החוגים ב”ביתנו”, אהבה לראות סרטים ולשחק ברידג’. אהבה לארח חברות בביתה, ולהשתתף באירועי התרבות בקיבוץ. הכי אהבה להיות סבתא טובה לנכדיה, שאהבו אותה בכל ליבם, וראו בביתה את ביתם השני.
בשנים האחרונות החמיר מצבה הבריאותי. היא חלתה במחלת כליות והדיאליזות התישו את הגוף הסובל, והכוח להתמודד הלך ונחלש. המשפחה עטפה אותה בחיבוק גדול וצמוד של אהבה, מנסים לתמוך, לעודד ולחזק ככל האפשר אבל הסוף היה בלתי נמנע. שרהל’ה הייתה אמא וסבתא טובה ומסורה, חברה יקרה ואהובה.
היא נפטרה בהיותה בת 78 שנים, מתוכם 58 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.
הניחה : ילדים – ארז, בת-חן, גלית ודור, כלות, חתנים, נכדים ובני משפחה.
יהיה זכרה ברוך.
