פרידמן (ברילר) לאה ז”ל

דף הנצחה לפרידמן (ברילר) לאה  ז”ל   (17/09/1923 – 12/12/2017)     ( ז תשרי תרפ”ד  –  כד כסלו תשע”ח )

שם האב: חיים (פריץ) שם האם: אסתר (אלזה)
התקבלה לחברות בקיבוץ אפיקים בשנת 4.1942

לאה נולדה בספטמבר 1923 בווינה, בירת אוסטריה, להוריה אלזה ופריץ לבית ברילר. אביה היה סוחר מצליח שפרנס את משפחתו בכבוד. הם גרו בדירה גדולה עם עוזרת קבועה בבית, וקיימו אורח-חיים “חצי מסורתי”. בבית-הכנסת היו מקומות שמורים לאבא וסבא. אימא וסבתא הדליקו נרות שבת, סדר פסח נחגג ברוב הדר. על משקוף הדלת נקבעה מזוזה, אך על כשרות לא הקפידו, והשפה המדוברת הייתה כמובן גרמנית. בביה”ס שבו למדה לאה היו תלמידים יהודים בודדים, אך כילדה לא נתקלה בגילויים אנטישמיים.
הכל השתנה כשהגיעו הנאצים לווינה, בעקבות ה”אנשלוס”. קודם כל נאסר על היהודים ללמוד בבתי-הספר הממלכתיים. כל מקומות הבילוי נסגרו בפניהם. אווירה של אימה שררה בין אזרחיה היהודים של אוסטריה, אוהבי תרבותה ונאמני דרכה. לאה זוכרת את פרעות “ליל הבדולח”. איך זיהו את ביתם בגלל המזוזה, פרצו אל הבית, הפכו, שברו, השחיתו ובזזו תכשיטים ודברי-ערך. האב נלקח למעצר, וחזר הביתה חבול ומושפל.
היה ברור לכל בר-דעת, כי מי שיכול חייב לעזוב את וינה בהקדם. הכי חשוב היה להוציא את הילדים. לאה בת ה-15, נרשמה לתנועה הציונית במטרה לעלות לארץ-ישראל,
דרך עליית הנוער. היא עלתה ראשונה לארץ. אחותה נשלחה ללונדון וההורים היגרו לשנחאי שבסין. מי שנשאר מאחור מצא את מותו במחנות ההשמדה הארורים.
לאה באה לאפיקים בסוף שנת 1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במסגרת חברת נוער ג’. המדריך היה מוליה זהרהרי. פרץ הררי היה הנהג שהסיע אותם מחיפה לאפיקים, וכל הדרך שר להם שירים בגרמנית, “כדי שירגישו בבית”, וגם קצת בעברית “שידעו מה מצפה להם”. בשער אפיקים קיבל אותם איתמר גולני בתקיעת חצוצרה.
הם שוכנו בבית א’, שנבנה בכספי עליית –הנוער, והמורים שלהם היו שמואל לולב, ראובן מיכאל ונחום קוניאק. המטפלת הייתה תחיה גלבוע, שהייתה, על פי עדותה של לאה “כמו אמא שלנו”. בבוקר יצאו לעבוד בענפי המשק, ואחה”צ למדו. לאה עבדה בנוי, תחת פיקודה של ליזה בריזמן, ואח”כ עברה לעבוד בלול, לצידה של יפה בלאט.
זה לא היה קל. העבודה החקלאית הייתה מפרכת, מים חמים היו רק פעם בשבוע במקלחת המשותפת, והגעגועים למשפחה היו עזים. רק אחרי כחצי שנה הרגישה לאה מספיק בטוחה לדבר בעברית עם החברים. אז הכירה את עזריאל, שבא לאפיקים עם הקבוצה הוינאית המפורסמת (נשוי פיקטיבית לגרטה פליישמן) ואחרי כשנתיים, לקראת סיום תקופת חניכותם כחברת נוער, הם החליטו להתחתן. “הייתי מוכרחה להקים משפחה לעצמי “– סיפרה לאה –”כדי להתגבר על תחושת האובדן של המסגרת המשפחתית היפה של ילדותי”. הם התחתנו ב”חתונה קבוצתית”, עם הרב והטבעת שעברה מיד ליד, יחד עם מורדי וגרטה פליישמן, רות וצבי ברנר, וזוגות נוספים. לאה הצטרפה ל”הכוח וינה” – קבוצה מגובשת ששמרה על חיי חברה ובילוי משותפים לאורך כל השנים בקיבוץ. כשנולדו התאומים הבכורים – היה השם “שאול” מוכן מראש. את השם “אלישע” הציע להם מוליה, על שם אימא אלזה. אחריהם נולדה הבת איילה, ובן הזקונים זוהר.
עבודות ייחודיות של לאה בקיבוץ היו טווית צמר מצמר-כבשים של הדיר המקומי, ואריגת שמיכות צמר לילדים, וכן הכנת גבינת ברינזה מחלב הכבשים. כמו כן עבדה כמה שנים כמטפלת, והייתה פעמיים סדרנית עבודה. אך מקום העבודה המזוהה ביותר עם לאה היה “מתפרת הסריגה”. היא הקימה את המקום הזה ואהבה מאד את העבודה הזאת, שנתנה לה אפשרות לממש את כישרונה הטבעי, שירשה מאמה, לסריגה, לרקמה, ולעיסוק אומנותי. כ-20 שנה סרגו לחברים סוודרים ואפודות, לפי הזמנה ובחירה אישית של החברים ולאה הייתה שמחה וגאה, בצדק, במעשה ידיה. כשנסגרה המסרגה, עברה לאה לעבוד ב”חמד” ואח”כ בחרה להצטרף ל”סביון” ולהמשיך לסרוג מוצרים יפהפיים, שנחטפו כמתנות מקסימות על ידי רבים וטובים. יחד עם זה התמסרה לאה לפיתוח כישרון נוסף שהיה מוצנע בנפשה, ויצא לאור במסגרת חוג הציור ב”ביתנו” בהדרכתה של טלה צימרמן. תמונותיה הציגו חגיגה של קווים וצבעים, חוש ליופי וביטוי אישי, והקרינו אופטימיות ושמחת יצירה
כשנפטר עזריאל, התמודדה לאה עם שנות אלמנות כואבות וארוכות. המשפחה המורחבת, הנכדים והנינים תמכו, עודדו, חיבקו באהבה וחיממו את הלב. התקופה האחרונה, כשהגוף בגד והכוחות כלו, הייתה כמובן קשה עד מאד. יחד עם אנה, המטפלת הנאמנה, והמעטפת המשפחתית ההדוקה והמסורה, נלחמה לאה על חייה עד הרגע האחרון. עד שכבה נרה.
במותה הייתה לאה בת 94 מתוכם 75 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

הניחה: בנים: שאול, אלישע וזוהר, בת – איילה, בני משפחה, כלות, נכדים ונינים.

יהי זכרה ברוך