צ’וינס צבי ז”ל

דף הנצחה לצ’וינס צבי  ז”ל   (04/06/1925 – 24/08/2016)     ( יב סיון תרפ”ה  –  כ אב תשע”ו )

שם האב: יעקב
שם האם: חיה

צבי נולד בשנת 1925 בוילנה. בן יחיד להוריו חיה ויעקב. בראשית שנות ה- 30 קראו הוריו נכון את המפה, והבינו כי צריך לעזוב את ליטא לפני שיהיה מאוחר. הם הגרו לארגנטינה, לבואנוס איירס. שם מצאו בית בטוח וסובלני, המאפשר חיים רגועים וטובים, לאנשים חרוצים, העובדים ומפרנסים את משפחתם בכבוד. הבית לא היה דתי, אבל המסורת היהודית נשמרה, והם היו חלק מקהילה יהודית גדולה ופעילה. חגגו את החגים היהודים, בצד החגים המקומיים, הלכו לבית-כנסת, וקיימו חיי- חברה במסגרות יהודיות, במועדוני ספורט ובבילוי. צבי למד בתיכון במגמת מסחר, עם דגש על מתמטיקה וניהול חשבונות. אהב ספורט, ושיחק כדורסל וסקווטש. תוך כדי בילוי במועדון פגש צבי את טיטה, צעירה יפה ומחוזרת, עובדת סוציאלית, ומאז לא נפרדו דרכיהם. הם התחתנו בחתונה גדולה ועליזה, ובנו להם קן משפחתי חם ואוהב, בו נולדו התאומות אַלִי ומרים, ובן הזקונים אריאל. חיי המשפחה הצעירה התנהלו על מי מנוחות. הייתה מטפלת לילדים, ההורים המשיכו בעבודתם והימים היו יפים ומאושרים. אך כשהתחלף המשטר בארגנטינה, ועלה הגנרל פארון לשלטון, החלו רוחות חדשות מנשבות. תחושת הביטחון נפגעה. “הפארוניזם” הסוציאל-פשיסטי לא מצא חן בעיניהם. “זה לא מקום להמשיך לחיות בו” אמר צבי לטיטה. תחילה חשבו להגר לאמריקה, אך בסוף בחרו לעלות לישראל. השליחים מישראל, ביניהם בתיה ברונטמן ז”ל, עודדו אותם לעשות עלייה. בהתחלה חשבו על הקיבוץ הארגנטינאי “מפלסים”, אך בתיה שכנעה אותם שכדאי לבוא לקיבוץ אפיקים. קיבוץ גדול, מגוון חברתית, עם אפשרויות עבודה ומקצוע רחבות יותר. צבי וטיטה החליטו ללכת על זה. התארגן גרעין של כמה משפחות, ובשנת 1964 הפליגו באוניה כל הדרך הארוכה לישראל והגיעו לאפיקים. צבי מתאר קליטה מהירה וקלה. ככה זה אצל אנשים שרואים תמיד את החצי המלא של הכוס. וכך אמר:
“היה קשה עם השפה החדשה – אבל התגברנו. המסגרת הקיבוצית שונה ומוזרה – למדנו לאהוב אותה. היה קשה עם הלינה המשפחתית – התרגלנו. ומבחינה חברתית הכרנו חברים שהפכו להיות לנו חברים בנפש. מפעם לפעם שאלנו את עצמנו אם החיים האלה באמת מתאימים לנו” – ספרו צבי וטיטה אחרי שנה בקיבוץ – ונתנו לעצמנו תשובה חיובית.
צבי החל לעבוד בלול, והרגיש כי כאן הוא מתעצב כקיבוצניק אמיתי. אח”כ עבר לעבוד במחלקה הדקורטיבית בקלת עם ליובה ליברמן ז”ל, ואח”כ עבר להנהלת חשבונות של קלת, כאחראי על משכורות הפועלים. מקצועי, בעל ידע רחב, מסור לעבודה וחביב על לקוחותיו. “אני הייתי האחרון שיצא מקלת” הכריז צבי על עצמו כשבית החרושת נסגר. ואחרי כ- 20 שנה של עבודה בקלת יצא צבי לפנסיה.
בינתיים גדלו הילדים, נישאו והקימו משפחות משלהם, והביאו רוב נחת ואושר למשפחה המורחבת. “פפי” קראו לו הנכדות, והוא התמוגג כולו. הגיל השלישי שעמד בפתח אמור היה להיות ידידותי ומאיר פנים, אך הצרות הקדימו לבוא. טיטה חלתה במחלה אנושה, וצבי עמד כל הזמן לצידה. תומך, עוזר, מקרין ביטחון ואופטימיות. אך גם בריאותו נפגעה קשות. החלל שהשאירה טיטה אחרי מותה היה כואב ומייסר. קשה היה לצבי לשבת בבית, שריקנותו הכתה בו שוב ושוב. לעיתים קרובות היה מבקר את טיטה בבית הקברות. “אני לא אומר לה כלום” – סיפר – “רק הלב מדבר, והיא שומעת ומבינה”. למרות הכל הגדיר צבי את עצמו כאדם מאושר. חוש ההומור שלו היה מדהים. שנון, אבל לא ציני. מקרב ופותח לבבות. הוא ידע לקשור קשרים חברתיים עם כל שכבות האוכלוסייה. מדהים היה לראות כיצד הוא, כבד שמיעה כמעט מוחלט, מצליח לתקשר עם הסביבה, כאילו הוא “רואה את הקולות”. אולי ככה זה כשבאמת רוצים לשמוע את קולו של הזולת. בימים של מחלוקות מרות בחברה, היה צבי שומר על קשרי ידידות עם חברים רבים משני צידי המתרס ולא נתן לחילוקי הדעות לסדוק את החברות האישית. וחברים היו לו בכל מקום. כולנו זוכרים איך היה פעיל לצידו של עמיר פרץ בבחירות למפלגת העבודה. מתוך אמונה בערכים, שבעיניו לא נס לייחם, ומתוך ידידות אמיצה ואמונה כנה באדם שאמור להפיח רוח חדשה בערכים האלה.
על הקלנועית שלו, יחד עם קורה המסורה והנאמנה, היה מגיע לכל מקום, למשרדי בעלי התפקידים, לראש המועצה. מתעניין, מפרגן, אכפתניק. “טוב לי בקיבוץ הכי בעולם. לא הייתי מחליף אותו בשום מקום אחר” – סיכם צבי את סיפור חייו. אולי יש בכך מעט נחמה. עכשיו, כשנסגר המעגל ותמו הייסורים, אולי אפשר, בדרכו של צבי, לראות את החצי המלא של הכוס.
נוח בשלום על משכבך, לצידה של טיטה רעייתך האהובה.
בן 91 היה במותו, מתוכן חמישים ושתיים שנים היה חבר בקיבוץ אפיקים.
הניח: בנות – אלי ומרים. בן – אריאל, חתנים, כלה , נכדים ובני משפחה.

יהי זכרו ברוך.