דף הנצחה לקליימן משה ז”ל (25/09/1924 – 02/01/2013) ( כו אלל תרפ”ד – כ טבת תשע”ג )
שם האב: אליהו שם האם: טובה חבר קיבוץ אפיקים משנת 1948 משה נולד בשנת 1924 בפולין, להוריו טובה ואליהו. בית יהודי מסורתי. האב שהיה סוחר, פרנס את משפחתו בכבוד. משה למד בבי”ס עממי פולני, אך קיבל השלמות יהודיות בבית. כשפרצה המלחמה, ערב הפלישה הגרמנית לפולין, הצליחה המשפחה לברוח לרוסיה. האם לא עמדה בתלאות הדרך, חזרה לפולין, ונספתה בשואה. משה עם אביו ואחיו נשלחו למחנה עבודה ברוסיה ועבדו בייצור טנקים. התנאים במחנה היו קשים. האב לא החזיק מעמד ומת מאפיסת כוחות. משה היה נער צעיר וחזק והצליח לשרוד את השנים הקשות הללו. כשהסתיימה המלחמה חזרו האחים לפולין, אך שם לא נותר דבר. משה יצר קשר עם תנועת “נוחם”, תנועת נוער חלוצית, שבמסגרתה התארגנו גרעינים של צעירים ניצולי השואה שהתעתדו לעלות לארץ-ישראל ולהשתלב בתנועה הקיבוצית. הם עברו להכשרה בגרמניה והצטרפו לקבוצת המעפילים. בהכשרה פגש משה את רעיה, ומיד ידע כי זאת האישה איתה היה רוצה להקים משפחה. כעבור שבוע ביקש את ידה, ומאז לא נפרדו דרכיהם. לארץ עלו באוניה המפורסמת “אקסודוס”, שנתפסה ע”י הבריטים בנמל חיפה והוחזרה לגרמניה. לאחר מאבק דיפלומטי עיקש, הצליחו להשיג אישור לעלייתם ארצה כתיירים אזרחי ישראל שנקלעו בגרמניה בזמן המלחמה ולא יכלו לחזור לארצם. הם הועברו לצרפת ומשם באוניה “פרובידנס” הגדולה והמפוארת, הגיעו לנמל חיפה, בדצמבר 1947, עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות. הם השתכנו במלון על הר הכרמל ונוצר להם קשר עם שליחים מהארץ שאפשרו להם לבחור היכן הם רוצים לגור. משה ורעיה בחרו לגור ולחיות באפיקים. רעיה שהייתה בהיריון מתקדם נשארה בחיפה, ומשה נסע לאפיקים. לאחר שנולדה בתם הבכורה שושנה, הצטרפה גם רעיה לקיבוץ, ויחד הם בנו את ביתם באפיקים, וכאן נולדו הבנות: צביה, רוני, נירית ומורן. משה התגייס לצה”ל ושירת בחיל-השריון. הוא השתתף בפעולת התגמול בעזה, ואף במלחמות האחרות. בשנים הראשונות בקיבוץ עבד משה בבריכות הדגים, בפלחה וב”קלת”. אח”כ הצטרף לענף התובלה. כ-20 שנה הוביל במשאית שלו את בולי הענק לקלת, ואת הדיקטים מקלת בחזרה לנמל. היו כמובן גם הובלות החלב לירושלים בלילות, ותורניות השבת להובלת ירקות לתנובה, והובלת הדלק לחיפה והובלת הדלק לבסיסים בסיני. אלפי קילומטרים גמאה המשאית של משה בכל רחבי הארץ, בכל שעות היממה. משה אהב את עבודתו ומליא אותה במסירות ובנאמנות. הוא חש, יחד עם כל נהגי המשאיות שלנו בענף התובלה הזכור לטוב, סיפוק רב וגאוות יחידה. כשהחזירו את סיני, פרש משה מעבודתו בענף התובלה ועבר לעבוד כנהג האמבולנס של אפיקים. בעבודה זו התמיד כ-20 שנה ולאחר מכן, עבר לעבוד ב”חמד”, כשהוא כבר בשנות ה-70 לחייו. במשך שנים רבות היה משה הגבר החזק והתומך במשפחתו. דאגתו ועזרתו הייתה נתונה לבנותיו, ותמיכתו ברעיה הייתה מסורה ומתמשכת. כשנפגעה גם בריאותו ולא היה עוד ביכולתם לתפקד באופן עצמאי, עברו לגור ב”בית אשלים” יחד, בחדר משפחה קטן משלהם. השנים האחרונות לא היו קלות, אך הייתה המעטפת החמה והאוהבת של בנות המשפחה, יום-יום לאורך שנים. והיה היחד המשפחתי שגדל והתרחב וכלל נכדים ונכדות ואף נינים – מקור של נחת וגאווה גם בערבו של יום. את כל זה לקח איתו משה בדרכו האחרונה וכל זה נשאר עם רעיה והבנות לזיכרון ולנחמה. בן 88 היה משה במותו. הניח: אישה-רעיה, בנות – שושי, צביה, רוני, נירית ומורן, נכדים, נינים ובני משפחה. יהי זכרו ברוך.
