רוט ליאו ז”ל

דף הנצחה לרוט ליאו  ז”ל   (17/05/1914 – 25/12/2002)     (  –  כ טבת תשס”ג )

שם האב: דוד. שם האם: רבקה. חבר הקיבוץ משנת 1934 ליאו נולד בשנת 1914, בפולין, בעיירה טיסמניצה. בנם בכורם של רבקה ודוד רוט. יותר מאוחר עברה המשפחה לגרמניה, שם למד ליאו בבי”ס כללי גרמני, ושם התגלו נטיותיו האמנותיות. מוריו הגרמנים התרשמו מאד מכישרונו, והציעו לו מלגות גבוהות להשתלמות בברלין. באותה תקופה החלו לנשב רוחות רעות ומאיימות וליאו החליט לעזוב הכל ולפתוח דף חדש בחייו. הוא עזב את גרמניה ואת משפחתו בידיעה שהם יגיעו אחריו. בשנת 1933 הגיע ליאו לנמל תל-אביב-יפו, לבד. חיכה לו הדוד אליושה שבא לקחתו במשאית, ישר לקיבוץ שבחצר-כנרת. מראה הכנרת ממרום רמת-טבריה ריגש אותו עד דמעות. הוא חש שהגיע למקום יפה ומקסים יותר ממה שידע והכיר עד כה. הכל היה שונה כל-כך ומבטיח התחלה נפלאה. הוא הצניע את כישוריו האמנותיים כדי להשתלב טוב יותר בחברת ה”פועלים”. העיקר היה להיות “חלוץ”, כמו כולם. בקיבוץ הכיר את מניה ויחד הקימו את משפחתם ונולדו ילדיהם דודו וזלי. לאחר מות אביו בניכר, עלתה מגרמניה אמו רבקה ושלושת אחיו – איזי, רות ושלמה והם הצטרפו אליו ולקיבוץ אפיקים. הייתה תחושה של הגעה למנוחה ולנחלה. הדחף לצייר, למרות שהודחק ביד קשה ובנחישות, הסתנן והחל לפרוץ החוצה. הקישוטים בחגים, התפאורות ועיצוב התלבושות בהצגות נתנו לגיטימציה. היו שנים בהן ניהל ליאו אולפן לציירים מטעם התנועה הקיבוצית, ואף שימש מורה לציור בשנותיו הראשונות של ביה”ס באפיקים. בחיי היום-יום עמד האמן לביקורת ציבורית לא קלה, אודות מעמדו ותרומתו לחברה. לרשותו של ליאו הועמד צריף מחוץ לגדר המחנה כדי שיוכל לצייר בשעות הפנאי, אחרי העבודה. ליאו עבד כרועה צאן. הוא הלך עם העדר למרעה, ספג את יופי הנוף מסביב, חלם את זיכרונותיו, אהבותיו ואמונותיו, וחזר אל הצריף לצייר. לימים עלה הצריף באש על כל תמונותיו והשריפה ההיא צרבה את נפשו של ליאו. כל שנותיו נאבק ליאו עם עצמו על השילוב בין “האני האמן” האישי, הפרטי, הייחודי, לבין “האני הקיבוצי”, הקולקטיבי, המחוייב אל הכלל. ליאו נסע ללמוד בפריס, הציג תערוכות באירופה, בניו-יורק ובדרום-אמריקה בנוסף לתערוכות הרבות שהוצגו בארץ. הוא נשאר תמיד קשור בטבורו לקיבוץ, לנופו, לחדר המשפחה הצנוע, לכבשה, למגדל-המים, לעצים. הוא סרב להתפתות לסגנונות ציור אופנתיים ובמודע בחר לצייר ציור עברי ויהודי. הוא המשיך לצייר את דמויותיו החולמות, המגביהות עוף, ועיניים להן גדולות ועצובות. החיים לא פינקו את ליאו. רבות מתמונותיו אבדו. בריאותו נפגעה והוא נזקק לניתוחים קשים. יותר מכל היכה בו באכזריות מותו של בנו דודו. ליאו ספג את המכות, קם והמשיך לצייר. פגוע, כואב, מתייסר ומצייר. כשנפטרה מניה מתאונת דרכים מחרידה – הוא קם למחרת וצייר, את כביש הדמים, את דמותה המרחפת עם המלאכים, את הבדידות והכאב שמחוץ לצריף שהתרוקן. שנה לאחר מותה של מניה נפטר ליאו, והוא בן 88. ליאו ייזכר כאמן שראה את עבודתו כשליחות סוציאליסטית אך שמר על אוטונומיה אמנותית. היה ונשאר האמן המרכזי ,המוביל והמשפיע של קיבוץ אפיקים. הניח: בן – זלי, נכדים ובני משפחה. יהי זכרו ברוך.