בשולי חיינו – מתוך מכתב

בשולי חיינו – מתוך מכתב

א. על ה”חכמות”
החיים המשותפים בקיבוץ הורסים הרבה מחיצות. פגישה בלתי אמצעית בין האנשים בעבודה ובחיי החברה, אין דומה לה בשום צורת חיים אחרת. ואכן, תנאי חיינו גורמים לכך שנראה את האדם מתוכנו בכל גילוייו חשופים. לרגעים נדמה לנו שכל חיינו הפנימיים פרושים לפני הזולת בכל עירומם. ההיפגשות המתמדת באותו מעגל צר שבו סובבים חיינו, מביאים להכרה זאת. אין להימלט מן הפגישה בעבודה, בחדר-האוכל, במוסדות ובחדר, בדירות הבלתי מובדלות כראוי.
במשך שנים אנו רואים איש את רעהו במצבים שונים ואנו עדים לפעמים לתופעות אשר לא רק גורמות אי-נעימות לחברים המעורבים בזה, כי אם עוד יותר לנו, למסתכלים מן הצד, או לשומעים המקריים.
והיינו ברצון מוותרים על ההזדמנות הזו שניתנה לנו להציץ “לפני ולפנים”.  פליטת פה כאן, קליטת אוזן שם, מבט מקרי כאן, במשך הזמן מצרפים קו לקו ויוצרים לנו כאילו תמונה על חייו הפרטיים-נפשיים של זולתנו.
ישנו מרחק ידוע אשר צריך להישמר בין אנשים שונים. הרגשותיו הפנימיות וחוויותיו הפרטיות של הפרט, צריכות להישאר נחלת הפרט או היחידים המשתתפים בהרגשות אלה. נוכחותו של הזר שאינו שותף לדבר, או אפילו רק ידיעתו, פוגמות ונוטלות מערכן של ההרגשות. יתר על כן. ישנם הרבה דברים בחיי הנפש והרגש אשר כל אחד ואחד יודע עליהם בתוכו לכשעצמו. אולם, הראות הגלויה והבלתי אמצעית היא בלתי נעימה לשני הצדדים, ומרחק זה שצריך היה להישמר, הולך ונהרס בחיינו.  אולם, כל החושב שידיעה מרפרפת זו של דברים, או ידיעה מקוטעת של עובדות חיצוניות במקרים בודדים, פליטות פה ומבטים חטופים וכו’ שאנו כפי יכולתנו הטובה מקשרים אותם לתמונה אחת ומקנים לנו ידיעה נכונה – אינו אלא טועה.  דומה שדווקא לנוכח הריסת המחיצות החיצוניות מתגבשת אצל כל פרט ופרט איזו קליפה מלאכותית ונוקשה הבאה לכסות על אותן הרגשות שבתנאי חיינו הינן “פרוסות” לכל עין. בקליפה זו הוא מתגונן כבמחסה מפני זולתו, ונותרת הסתגרות והתכנסות פנימית המונעת בעד גילוי מינימאלי וחברי של דברים ששיתוף חיינו מחייב אותם מטבעו. ידיעת הדברים לעומקם ואישורם נשארת מאיתנו והלאה.
אכן, מתוך אותה מחשבה מוטעית שאנו כאילו יודעים הכול ואין נעלם ונסתר מנגד עינינו, אנו מרשים לעצמנו לעיתים די קרובות, חופש ידוע להתחכם בשיחותינו בחברה ובין יחידים בעניינים פרטיים למדי של זולתנו. לנו נדמה שאנו יודעים הכול.  שהכול גלוי וידוע לפנינו ואין זה יכול כלל לפגוע בחבר או לצער אותו, מאחר שבין כה וכה אנו “בתוך העניינים”, אך לאמיתו של דבר אין הדבר כך. רזי נפשו של היחיד יישארו תמיד כתעלומה לשני, ו”חכמות” בלתי זהירות, פוגעות קשה עד מאד בחבר. אין אני מתכוונת בזה ל”דברי רכיל” שנאמרים  מאחורי גבו של החבר. “דברי רכיל” הם אמנם נגע קשה שפשה בחברה הקיבוצית. כי מאותה שעה שהגוף הקיבוצי חרג ממסגרת של קבוצת חברים אינטימית או אורגאנית המלוכדת לאורך שנים לחברה קיבוצית גדולה כביכול, מוכרח להתפשט נגע זה.
בנידון זה אין הבדל בין הקיבוץ הגדול לבין הקיבוצים הבינוניים. להיפך. ההווי העיירתי מתגבר בקיבוצים הגדולים.

ב. קטנות
ברצוני הפעם להעיר על כמה דברים אשר אין מדברים עליהם לא באסיפות ולא בשיחות. לשיחות מאין אלו אין לנו פנאי, ויש החושבים אותם לפחותי ערך אך לדעתי קובעים הרבה מאד בחיינו.
זוכרת אנוכי כל מיני תקופות בחיי הקיבוץ. זכורים לי עוד ימי עפולה, זיכרון-יעקב, חיפה, פלוגות-הים וכו’. היו עליות וירידות הן בשטח הכלכלי והן בשטחים אחרים. היו הרבה ליקויים בחיינו המשקיים, החברתיים והתרבותיים, אך השאיפה והרצון לשנות, המחשבה תמיד חיה ופעילה. לא השלמנו אז עם הרבה דברים אשר לפי השקפתנו היו בניגוד לעקרונות הקיבוץ. לחמנו בזה בכל תוקף.
עברו שנים, הקיבוץ גדל ועברנו לחיי משק והשתנו פני הדברים הן מבחוץ והן מבפנים. הלך-המחשבות הלך והשתנה עם גידולו של המשק והטבת תנאינו הכלכליים.  החלה ירידה בחיינו החברתיים ונחלש והתרופף הקשר בין החברים. רבו הדרישות בפני המוסדות השונים: המחסן, המטבח וכו’.  התרבו הדרישות הפרטיות. פחת העניין בכלל והדאגה לכלל. איני נוטה להסכים ש-80% מאיתנו חיים חיים קלים בקיבוץ אך נכון הוא שרבים שוכחים את עצמם. לא חושבים על העתיד הקרוב לבוא. ונכון הדגיש שלמה במסיבת הפרידה, שהוא חרד מאד לתקופת השובע. אני תמימת-דעים איתו. במהרה נשכחו מאיתנו האוהלים והחיים בהם התגוררנו בצריפים רעועים אשר לא היה בהם מקלט מן הגשם שהיה חודר לכל פינה.
שכחנו של-25 בחורים היו רק 8 זוגות מכנסיים ו-6 גופיות. נשכחו העדשים לכל הארוחות במקום כל שלושת המנות, וזוג הנעליים היחיד שהיה לכמה חברות וכו’…

-2-

כיום אין אנו יכולים להסתפק בשני זוגות מכנסיים, או רק במעיל אחד, או רק בשלוש חולצות.
יתר על כן, טרם למדנו לשמור על כל הרכוש הזה, ועל כך יכולות להעיד יפה העובדות במחסן ובמטבח.
בנינו בניינים ציבוריים לתפארת. היודעים אנו לשמור על הניקיון שלהם? אף חבר לא יכנס לחדרו במגפיים בבוץ, אך משום מה למקלחת מרשים לעצמם החברים להכניס את הבוץ לעיתים קרובות וגם לרחוץ שם את המגפיים. וכמה מכאיב הדבר שדווקא חברות אשר בגורלן נפל לשרת את המוסדות הללו, פחות שומרות על הסדר והניקיון. שמא מתוך זה שטרם עברו את תור הניקיון ?!  וכי זה צריך להיות קנה-המידה לשמירת הניקיון ?
הקימונו מפעל גדול. משק רב-ענפים. רבו הועדות והמוסדות. הרחקנו לכת בסידור עניינים. התקדמנו בהנהלת והדרכת המשק, אך יחד עם זה, יש אצלנו לא אחת “משבר בקבינט”. אחד מסתלק מפני שאין בו רוח להמשיך. שני סתם מוריד מעצמו את האחריות ורוצה להיות “קצת טמבל”.
יש אפילו מתחכמים שכדאי לעבור ל“מועמדות” באופן בו ייהנה האיש כמו כל חבר ועוד נוסף לזה תהיה לו רשות רשמית לא לחשוב, לא לבקר באסיפות, לא להיבחר לוועדה, לא לקבל כל תפקיד. שיעזבוהו לחיות בנחת כמה שנותר לו עוד לחיות… הייתי יכולה להביא דוגמא לא אחת לכך, אך אעמוד רק על פרט קטן ששמו רישום עבודה.

לא ידוע מי הכותב/ת ולא נמצא המשך לרשימה זו.