מכתב משלמה לבה(לוביץ) לאריה אופיר, 12.9.1977
לאריה אופיר
ברכת שנה טובה
ושלום רב.
בשני מכתביך מה-7 ומה-9 ליולי, ביקשת הבהרות שונות. מהן לעניינים שאני זוכר ומהן ששכחתי, או שכמעט שכחתי. בחרתי להשיב לך לא בסדר שאלותיך, אלא באותו סדר שאולי יזכיר לי נשכחות.
ואכן, אך התחלתי כותב – צפו הזיכרונות. כתבתי, הוספתי, שיניתי ושיניתי את סדר הסיפורים.
כבר פעמיים הייתי בטוח שגמרתי את המלאכה ונגשתי אל מכונת הכתיבה. שאלתך בדבר השם “ווזיה” הטרידה את מנוחתי, אולם, כבר בשנת 1924 לא ראיתי בסביבותיה שרידי כפר ערבי ואת מקורו של השם לא ידעתי. כבר לאחר שהדפסתי שני עמודים, נטלתי את הטלפון ושאלתי את זאב וילנאי. הוא אמר לי כי השם הנכון איננו “ווזיה” אלא “ווגאזיה” על שם כפר מצפונה של ווזיה, מעל איילת-השחר (מסתבר שאילו לפני 55 שנים הרחקתי חַפֵּשׂ, הייתי מוצאו). בימינו הוקמה במקומו חצור (על שם חצור התנכית).
למעשה, לפי דברי וילנאי, איילת-השחר צריכה הייתה להיקרא חצור. גם בנייני איילת-השחר, גם בנייני ווזיה הוקמו על אדמת ווגאזיה, ווילנאי אומר שהשם ווזיה איננו אלא שימוש השם “ווגאזיה” ונגזר משמו של קדוש ערבי – “ווגאז”. (מצורף לזה תרשים של המחנה ב”ווזיה”, מעשה ידי להתפאר).
בזמנו, בבנייני הבזלת גרו ערבים, פועליהם של איכרי ראש-פינה, משפחה אחת בכל בית. הבניינים היו שייכים לאיכרים. הם הוקמו בצורת גוש בתים מרובע שחומותיו בזלת וחצרותיו חבויים בין החומות.
לכל איכר היו חצר ובית. לכל חצר הייתה כניסה נפרדת בתוך החומה. כל הבתים עמדו סמוכים ודבוקים זה לזה ויצרו מעין מבצר בזלת מרובע.
“המבצר המרובע” הוקם על פרשת דרכים (דרך אורחות גמלים). הדרך מהדרום, מטבריה, חלפה ועברה על-יד ראש-פינה ועל פני מחניים ובהגיעה לבנייני ווזיה (בדיוק תחת החומה), הסתעפה לשניים, שמאלה – לצפון, אל כפר גלעדי, מטולה והלבנון, דרך איילת-השחר. וימינה, למזרח – ליסוד המעלה, למשמר הירדן והגולן. ראינו מהמחנה את הגבעות הפזורות על פני רמת הגולן ואת פסגת השלג של החרמון.
מחנה פועלי הטבק לא הקיף את ווזיה, אלא השתרע משני עברי הדרך, ממחניים לווזיה, לאורך של כמאתיים מטרים. האוהל האחרון נמצא במרחק של עשרות מטרים מעטים מחומת הבזלת. המרחק מווזיה למחניים הוא כעשרים דקות הליכה. המרחק לאיילת השחר – כחצי שעה.
אני בטוח שעיתוני שנת 1924 (“דואר-היום”, “הארץ”, “קונטרס”, “הפועל-הצעיר” וכו’) מספרים רבות על “בום” הטבק, על עלייתו ועל שקיעתו. באיזה תנאים גידלו האיכרים את הטבק ומה היו היחסים שבין האיכרים לבין המרכז החקלאי, אינני יודע. חלקות האדמה היו שייכות לאיכרי ראש-פינה. על חלקתו של כל איכר עבדה בקבלנות קבוצת פועלים.
אריה בהיר בספרו מצא פרטים על תנאי העבודה והיה היוצא ובא לפנינו בכל ענייני העבודה ושכרה.
בעיני הוא ה“בר-סמכא”, ומי אני לערער על דבריו. אנחנו היינו פועלי הפועלים וזהו זה. (את הספר לא ראיתי ולא שמעתי עליו מעודי).
תחילתו של גידול טבק חלה בראשית האביב ואילו אנחנו, גרעין הקיבוץ, הגענו למקום בשלהי הקיץ ועבדנו כשכירי קבוצות הפועלים. שכרנו ליום היה 15 גרושים. אכלנו על שולחן הקבוצות שהעסיקו אותנו באותו יום ותמורת ה“שולחן” ניכו משכרנו 7 או 8 גרושים ליום.
הראשונים במקום היינו חמישה: רבקה זילברמן, אליהו דגני (קורנבלום), אריה כבירי (ליובה גרוס),
זאב צ’לנוב ואנוכי. האחרים – אברהם ברמן, אריה בהיר (גלר), ואחרונים לבואם לווזיה מסיבות שונות, או שהצטרפו אלינו אחר כך הם: מיכאל צרי ורבקה ישפה. אנחנו ידענו שיבואו וחיכינו להם מהיום הראשון. אחרון – אחרון הוא ברוך למלשטרייך, ה”לויין” הראשון של הקיבוץ, יוצא ה“סקאוטים” היהודיים ברוסיה. הוא שהה איתנו רק בווזיה ומעולם לא הציג עצמו כחבר הקיבוץ, אך ראוי להיזכר בו משום שגרם לפולקלור הראשון שיצרנו בנתינת השם “סבונצ’יק”. “סבונצ’יק” למה? ברוך הוא בוריס ברוסית. בוריס בהגייה אשכנזית הוא “בורית” בהגייה ספרדית, ו“בורית” הוא סבון קטן. ברוך למלשטרייך היה גוץ וצנום ולכן כונה בשם “סבונצ’יק”.
לאחר שנים רבות, באמצע שנות השלושים, מצאתי בתל-אביב, בשכונת מונטפיורי, בית-חרושת לתיקון פרימוסים של “למלשטרייך ובניו”.
הגענו לווזיה בערב שבת אחר הצהריים (כנראה ב-2 באוגוסט). מצאנו במקום כמאה ועשרים פועלים, מחנה אוהלים ושני צריפים. האחד גדול – חדר האוכל של קבוצה המונה כעשרים חברים, ואחד קטן – חדר תרבות. (מותר לך לתאר לעצמך את גודלו של חדר-האוכל והמטבח לעשרים חלוצים, כדי ללמוד על ממדיו של הקטן).
תקענו שלושה אוהלים מול הצריף הגדול ולמחרתיים, ביום א’, יצאנו לעבודה.
-2-
שדות הטבק השתרעו עד לוואדי שלמרגלות איילת-השחר (וואדי קטלני. קורבנות רבים באדם ובבהמה גרפו מימיו מדי עונת הגשמים). כל קבוצה עבדה על חלקתה שלה ורק אנחנו שהיינו שכירי-יום, נדדנו מקבוצה לקבוצה ומחלקה לחלקה. הייתה זו עונת קטיף עלי הטבק. עלי הטבק אינם נקטפים בעודם רעננים וירוקים ואף לא שנשדפו וקמלו, אלא כשהתחלו מצהיבים, מצב הנמשך שעות מעטות בלבד.
עזרתנו הייתה תמיד “דחופה”. נשלחנו לעזור לקבוצות ששעתם דחקה, ששתילי הטבק שלהם ניצבו
בפני סכנת שידפון. עשינו יום (יום אחד בלבד) במקום מסוים ולמחרת נקראנו לעזרת קבוצה אחרת.
כינו אותנו “מכבי-אש” משום שרק כאשר האש אחזה בעלים, קראו לנו לעזרה.
שעות עבודה קבועות לא היו לנו. יצאנו לעבודה לא בשש ולא בשבע, אלא לאחר ארוחת הבוקר. הפסקנו לארוחת הצהריים לא באחת-עשרה ולא בשתים-עשרה, אלא כשנגמר הקטיף. כשנקטפו כל העלים שהתחלו להצהיב. את העלים שקטפנו סידרנו בארגזים, ומשלא נותרו על הגבעולים שבחלקה, אלא עלים ירוקים בלבד, הבאנו את יבולנו לחצרות שבבנייני הבזלת והלכנו לאכול ארוחת צהריים. לפעמים הקדמנו בואנו לחדר-האוכל ואז חיכינו מסביב לשולחן. לפעמים איחרנו, ואז חיכינו שיתפנה לנו מקום על-יד השולחן.
אחר-הצהריים השחלנו את עלי הטבק על חוטי משיכה ותלינו אותם במחסנים לייבוש. גם כאן לא הזמן היה קצוב אלא העבודה. אם הקדמנו לסיים את השחלת העלים – הקדמנו לשוב אל אוהלינו. אם איחרנו – איחרנו.
כשם שעבודת הקטיף הייתה בחוץ, בנוף הגליל העליון והרהיבה נפש והייתה נעימה, ככה השחלת העלים על חוטי המשיכה בחצרות הסגורים, הצרים והמחניקים הייתה מאוסה והטילה עלינו שעמום ותרדמה.
מדי יום ביומו תקעת את המחט לתוך אלפי עלים ותמיד באותה תנועה חד-גונית. רק אם התנמנמת תוך כדי עבודה ונעצת את המחט באצבעך, בין הבשר והציפורן, הפרת את השגרה. אולם אנחנו מחלנו על העונג ובמקום לגוון את העבודה בדקירות מחט, היינו משוחחים. דיברנו הרבה ופטפטנו בלי הרף ותמיד נמצא לנו נושא לשיחה. נחילי זבובים קטנים ומגעילים רחשו באוויר, מילאו את החלל, פזזו, שמרו את מוצא שפתינו וכאשר פצינו פה, פרצו פנימה ובילעו עצמם לדעת בלוענו. גרגרנו ולפעמים הצלחנו להקיאם בעודם מפרפרים, אך לרוב בלענו אותם חיים… טפו!…
לא מכת זבובים בלבד נחתה עלינו למרר את חיינו, אלא גם מכת צרעות. פעם הבחור התולה ליבוש את עלי הטבק במחסן, הודיע כי המחסן מלא דַּבּוּרִים וסכנה להתקרב אליו. הסבירו לי כי דַּבּוּר הוא צִרְעָה. לעגתי לבחור רב-מידות שמורא חרקים עליו, והחלטתי ללכת למחסן במקומו. היתרו בי כי עודני “חלוץ” (ירוק), ואינני יודע דַּבּוּר מהו, אך הייתי עקשן ועמדתי על שלי.
מחצלת תלויה בפתחה כיסתה את לוע המחסן. הצרעות התמקמו על הקיר מעל המחצלת כאילו נרדמו, כאילו קפאו, כאילו נתאחו עם הכותל. לא ראיתי אות לסכנה כלשהי. מוט ארוך נטוי באלכסון ארצה ממרומי המחצלת סמך אותה ושמר עליה שתישאר במקומה. הסטתי את המוט והמחצלת צנחה ארצה. מיד, על עפעף עיני השמאלית ישבה צרעה מרושעת ושלחה בי את עוקצה. הכאב היה פתאומי וחד. חזרתי למקומי בבושת פנים אולם עדת הצרעות התעופפה בזמזום ונטשה את המערכה.
בגמר העבודה זכיתי בטיפול רפואי. הארגז לעזרה הראשונה היה שמור בצריף התרבות. החובשת הזליפה לשתי עיני טיפות תרופה נגד טרכומה (גרענת).
באותו לילה קשה היה לי להתנמנם. מכאובים טורדניים התפשטו מלחי אל לחי והדריכו את מנוחתי. חלומות רעים תקפוני. בבוקר השקיפה אלי מהראי דמות זרה. פרצוף חלקלק ועגול שעיניו כאילו נמחקו, לחיים נפוחות, שפתיים עבות ותפוחות ועיניים מכווצות שנותרו לראיה והפכו לשני חרכים צרים.
פני השתנו ללא הכר. באותו יום שאלו אותי במחנה מי אני, מתי הגעתי ולאיזה קבוצה אני משתייך.
כפי הנראה הדַּבּוּר שעקצני היה ארסי במיוחד. רק כעבור יומיים שככו המחושים והתפיחוּת החלה שוקעת. רק כעבור חמישה ימים קבלתי את צורתי הרגילה. זהותי שבה אלי ושכחתי את התאונה. גם לאחר מכן לא ידעתי להישמר מעקיצות. צרעות עקצוני עוד חמש פעמים, עקרבים ארבע, ודבורים פעמים ללא ספור.
כיום אני אומר כמו אותו נסיך רוסי קדום בצוואתו, וולדימיר מונומאך: “בני, האזינו ואספרה, כי שור-בר נגחני שלושים פעמים“…
בערבים ערכנו אספות. כמעט אינני זוכר ערב אחד ללא אספה. על מה דיברנו? מוטב לשאול על מה לא דיברנו. נמצאנו בארץ חדשה שאקלימה הפיזי זר, ואקלימה האנושי מוזר. עד כאן לא ידענו מה שונים ומשונים זה מזה היהודים לעדותיהם. היינו צעירים, צעירים מאד, צעירים להחריד. כל השאלות היו בבחינת בעיות לוהטות: קבוצה או קיבוץ, תעשייה או חקלאות, עיר או כפר, סוציאליזם או ציונות,
ואהבה חופשית? כן או לא. ועברית… כאשר פרשנו רגע מהבעיות העומדות ברומו של עולם, דנו גם
בענייני היום-יום. על מחסן הבגדים המשותף ועל חיפוש עבודה לאחר שתיגמר עונת הטבק.
-3-
היינו בני המעמד הבינוני. הורינו היו בעלי בתים, פחות או יותר אמידים ולא שלחו את ילדיהם לעולם הגדול מבלי לצייד אותם כהלכה. כל אחד הביא לקיבוץ מלתחה מלאה בגדים ולבנים עשויים במידת כל איש ואיש.
אולם אנחנו ראינו ב”קומונה”– מחסן הבגדים המשותף, את התגלמות הסוציאליזם. הקמנו מלתחה אחת והפקדנו עליה את שתי הַרִבקוֹת , רבקה זילברמן ורבקה יפשה. מדי ערב שבת חילק לנו המחסן בגדים ולבנים נקיים, ומי הקדיש תשומת-לב למידותיו ?
שבוע אחד התהלכתי במכנסי אריה בהיר, אבדתי בתוכם והייתי כמו סירה באוקיינוס. לכן, בשבוע שלאחריו נתנה לי רבקה את מכנסיו הקצרים של “סַבּוֹנצִ’יק”. ואני, כדי שגופי ימצא לעצמו מקום בתוך המלבוש הצר, ויתרתי על בגדים תחתונים. חכמתי לא הועילה. כאשר היינו בשדה, ישבתי על אבן לפוש ולנוח וחשתי במגעה הקריר של האבן בבשרי. המכנסיים התבקעו. כיסיתי את מערומי בכובע אוסטרלי רחב-תיתורה וחזרתי למחנה כשאני מהלך לאיטי ומחזיק את הכובע בשתי ידיים, כמו “בּעַלעֶבעֶסְלְ”, המטייל בעיירתו בשבת אחר הצהריים.
כל אחד מאיתנו למד עברית בילדותו. היו שלמדו לקרוא “סידור”. היו שלמדו חומש ורש”י והיו שלמדו גם דקדוק וגם ביאליק. אולם, מכאן לשיחה עברית שותפת, יומיומית ובענייני דיומא – עוד רחוקה הדרך.
ואילו אנחנו נטלנו על עצמנו את הלשון העברית כשפת דיבור בלעדית. לא כולנו היינו שווים באדיקותנו לעברית. היו בינינו מקילים שטענו כי קודם יש ללמוד את השפה, להתרגל אליה, ורק אז לכפות את דיבורה על עצמנו. והיו המחמירים אשר אמרו כי אם לא נגמל מהלועזית מיד – לא נגמל לעולם. הויכוחים המו, הרוחות סערו, והלבטים שלנו לא נרגעו. בימים ההם אריה כבירי, חבר “מִכְתָּם-מרובע” ברוסית, כיום כבר אינני זוכר את ה“מִכְתָּם” כלשונו. רק את תוכנו אני זוכר: “ליובקה מודיע שהוא נטש כליל את הרוסית. מדבר וגם חושב עברית בלבד. תמוה! הכיצד חושב? הרי איננו יודע עברית ! זהו זה! חדלתי לחשוב”.
בלילות עברו שיירות גמלים בין אוהלי המחנה. מהן שהלכו מזרחה לגולן, לבגדד. מהן שפנו צפונה לכפר-גלעדי, ומהן דרומה לארץ-ישראל.
דרך פתח אוהלי ראיתי את צלליות הגמלים הפוסעים בהדרת-כבוד. הטיתי אוזן לקשקוש זגיהם האין- סופי. שמעתי את זמזום הלחן הנוגה שבפי הגמלים והוקסמתי. ארץ הקדם קלטה אותי. אולי לא רק אני בלבד הוקסמתי אז. אולי לא אותי בלבד קלט המזרח בימי ווזיה? אינני יודע.
אינני זוכר מה היו סידורי השמירה בווזיה. אותנו לא שיתפו בהם. כנראה רק וותיקי המקום נשאו בעול. על כל פנים, השמירה הייתה יעילה מאד. אנחנו חנינו על אם-הדרך וישנו בבטחון, ואילו במחנה האוהלים במחניים היו גנבות, ופעם אף נסחב כר מתחת לראשו של יַשֵׁן באוהל פתוח.
היו מקרים משעשעים בווזיה.
בשנת 1924 רוסיה הייתה סגורה ומסוגרת כבר שש שנים ויהודי שאר ארצות מזרח אירופה שמעו על יהודי רוסיה אך מעט. בהגיענו לווזיה הצגנו את עצמנו כאנשי השומר-הצעיר הרוסי.
המורה לעברית של המחנה היה יהודי פולני דובר רוסית שביטל את סיפורנו והכריז שברוסיה אין ולא היה מעולם “השומר-הצעיר”. שאלנו אותו: “ואנחנו מנין”? והוא ענה: “אתם מרוסיה אך לא מהשומר-הצעיר”. “אם כן אנחנו שקרנים”? “חס וחלילה! את זאת לא אמרתי, אבל ברוסיה אין השומר-הצעיר”? הוכחנו לו שאנחנו מרוסיה ושברוסיה קיים השומר-הצעיר, אך ללא הועיל. הוא עמד על שלו: “ברוסיה אין ולא היה מעולם השומר הצעיר”.
לאחר חודשיים, ערב צאתנו לבית גן שאלתיו אם כבר למד על השומר הצעיר שברוסיה והוא ענה: “לפי מיטב ידיעתי ברוסיה אין השומר-הצעיר”. “אם כן אנחנו שקרנים” עניתי לו. והוא אמר: “חס וחלילה! את זאת לא אמרתי”.
הצריף הגדול היה חדר-האוכל של קבוצת ליטאים שהיו ידועים כמשכילים וחריפי-מוח. אחד מהם הוצג בפני כאינטליגנט למהדרין, בר-סמכא, “כולבויניק” שבמיוחד רב כוחו בידיעת התרבות הרוסית.
שמחנו. הן אנחנו חוץ ממעט תרבות רוסית, לא העלנו ארצה שום דבר. פעם סיפרתי שברוסיה התחלתי משתלם בספרות. ה“כולבויניק” שם בי את מבטו ושאל בחומרה: “ורוסית אתה יודע”? ברכי רעדו.
אמרתי לו: “את הלשון הרוסית אני יודע די טוב”. הוא שם בי את עיניו, הפך אותי לגל עצמות ואמר: “אם כן, אמור לי מה זה שאין לו דוגמא”. הסברתי את המילה כמידת יכולתי. “אם כן אתה יודע רוסית” פסק והלך.
היו גם מקרים מזעזעים. מיכאל צרי היה מוכר לנו ברוסיה כמישה צ’ריקובר. בקיבוץ ידענוהו כ”מיכוליק”. את שם המשפחה “צרי” הוא אימץ רק אחרי שעזבתי את הקיבוץ.
בווזיה בין עובדי הטבק, היה אחד ששמו משה ושם משפחתו צ’רניגובר, צ’רנוגורסקי או משהו בדומה לזה.
הוא היה צעיר מלא חיים ומרץ. בחור טוב! פעם חלה בפופוטאצ’ה. בימים ההם הכרנו רק ארבע מחלות:
חארארה, שלשול, פופוטאצ’ה וקדחת.
-4-
ביום ראשון היו לו 39 מעלות חום, למחרת 40 מעלות ולמחרתיים “שבק חיים לכל חי”. אמרנו שהוא נשרף וקברנו אותו במחניים.
דבר מותו של חלוץ שעבד במחנה הטבק בווזיה נתפרסם בעיתונות היומית. אביו של מיכוליק צרי נזעק מיד ובא לווזיה לבַכּוֹת את בנו. הוא קרא בעיתון את שם הנפטר, וכדרך כל האבות בעולם, אמר בליבו : “טעות לעולם חוזרת”. אין משה אלא מישה, ואין צ’רניגובר, אלא צ’ריקובר. רווח לו כשמצא את מיכוליק בריא. הורי משה נשארו בפולין. שמחה ויגון שימשו בעירבוביה.
מים למטבחי המחנה ולכביסה היו מביאים בחביות על גבי עגלה ממחניים.
אני זוכר שמשה צ’רניגובר המנוח, בעודנו בחיים, היה העגלון. מי היה העגלון אחרי מותו אינני זוכר. להתרחץ הלכנו אל מעין שנבע במדרון וואדי ההרדופים. ימינה ממבצר הבזלת, בדרך המוליכה למזרח
היה וואדי שלאורך אפיקו צמחו הרדופים. המעין נבע מההר ומעליו הוקם בנין, והמים הוצאו החוצה בצינור . אנחנו התרחצנו במים הזורמים לאיטם מהצינור. אף הערביות, נשות דיירי ה“מבצר” והבדואיות מהמאהלים סביב, מילאו את כדיהן במי-הצינור. אריה כבירי ניסה פעם להתקלח בשטח הפתוח מול המעין. עצרתי בעדו והזהרתי אותו מ“עינא-בישא”. הוא לבש גאווה והשיב לי ברוסית: “אני לא באתי ארצה לפחד מערביות”.
הערבים היו לצידנו אך היו זרים לנו. לא הכרנו אותם. מדי יום ביומו אחר הצהריים, כאשר עבדנו בחצרות הסגורים בבזלת, שמענו איך חייהם מתנהלים מעבר למחיצה דקה ושפתם הייתה בלתי מובנת. פעם אף היינו עדי-שמיעה לקטטה משפחתית. בעל חבט באשתו במקל, וערבי אחר, אמרו לי שזה אחיה ובא וחילץ את המסכנה מידי בעלה האלים. לדידנו, כל המתרחש מעבר למחיצה, כאילו התרחש מעבר לסמבטיון, בעולם אחר. עם זר ומוזר.
בערביות נתקלנו יום – יום על-יד המעין. ראינו אותן ממלאות כדיהן מים והולכות זקופות-גו, בצעדים בטוחים, הלוך וטפוף. לא יכולנו שלא להתפעל. התפעלנו מצליל שיחתן הגרוני המגרגר והומה, כצריחת צפרי-טרף. שבתה את ליבי ביופייה, בהילוכה ובחן דיבורה, ערביה אחת מדיירות מבצר הבזלת. כיום אני משער שאף יפה לא הייתה, ונעימת הליכות לא כל שכן. אולם, אז הייתי בן שמונה-עשרה ולא יכולתי שלא ללטוש עין.
פעם צחצחתי שיניים על-יד המעיין. שפשפתי מברשת יבשה בסבון, תחבתי את המברשת לפי והפה נתמלא קצף. ראתה את הקצף הערבייה שהזכרתי, תמהה ושאלה “?!” (ברמזים). הושטתי לה את קופסת סבון השיניים. (לאחרת לא הייתי מרשה אף לגעת בסבון שלי). היא תקעה בסבון ציפורן מזוהמת, צבועה באדום, קירצה קורט, ליקקה, העוותה פרצוף, ירקה ואמרה: “מוש כואיס”. ואכן, ה“רומן” בינינו נסתיים בכך, אך למדתי מילה ערבית: “מוש כואיס” (לא טוב) .
המרחק לראש-פינה היה כשמונה קילומטרים. מהלך של שעה וחצי. בימי חול לא יכולנו להרשות לעצמנו לבקר במושבה בעוד היום גדול, ואם רצינו לגשת לשם, יצאנו לדרך רק לאחר העבודה. האמת היא שגם סיבה ללכת לא הייתה לנו. אולם אני גדלתי בערים גדולות וה“עיר” משכה אותי אליה. חיפשתי אפוא תּוֹאֲנָה והלכתי פעם לקנות בולים. במקרה זה שאלתי חמור ורכבתי. לא הייתי רגיל אצל בהמה זו והחיה הרעה עוד הכבידה עלי את המלאכה בתהפוכותיה. את המסע הזה תיארתי לפני שנים אחדות ב“משמר לילדים”. למדתי לקח וכאשר נקרעו שרוכי נעלי, הלכתי לראש-פינה ברגל. בדרך חזרה יצאתי בשעת בין הערביים, הלכתי בשדרת האקליפטוסים הרחבה, המתוחה כסרגל לאורך של כחמישה קילומטרים.
לסוף השדרה הגעתי עם רדת החשיכה כשרק הירח האיר את דרכי. בקצה השדרה תקעו את אוהלם שוטרי המכס הערביים. עברתי על יד האוהל מבלי להפנות את ראשי. קול גבר פלט שתי מילים קצרות.
אולי פקודה להיעצר, אך אני לא עצרתי משום של ידעתי ערבית. הקול המצווה חזר על פקודתו ביתר תוקף. עתה ידעתי שמדברים אלי, אך אמרתי בליבי (כפי שאמר אריה כבירי ע”י המעיין) “אני לא באתי ארצה לפחד מערבים” והמשכתי את דרכי. אז שמעתי צליל מתכת, נקישת בריח-רובה – שפה שאיננה משתמעת לשתי פנים. מיד עשיתי “אחורה פנה!” והישרתי לכת אל האוהל.
שוטר מזוין עמד בפתחו ורובהו נטוי בידו. כשראה אותי מקרוב קרא אלי והראה לי שאני יכול להמשיך את דרכי והלכתי. מאז ולהבא לא טיילתי בלילות לראש-פינה .
זאב צ’לנוב היה מדריכי הראשון לטיולים. הוא כאילו נשא מקל טיולים בצאתו מרחם אימו והיה איש טיולים מובהק. בחיפה ועל הכרמל הוא הכיר כל שביל וידע כל אבן. גם צפת וסביבותיה נפרשו לפניו כמו ספר פתוח. הוא ידע גם סיפורים ודברי רכילות על טיולים ומטיילים. מפיו שמענו לראשונה על המסורת, שכתת תלמידים מה“ריאלי” בחיפה, בהדרכת מורם, הקימו גל אבנים בראש הר מירון (אז קראנו לו או ג’בל ג’רמק או הר עצמון – אינני זוכר בדיוק), כדי להגביהו במטר. הוא דיבר יפה ערבית. ידע גם מנהגים ערביים ובחברתו לא חששנו לטעות כשסטינו מהדרך. לא פעם אחת, בווזיה, בבית גן, בעפולה ובחיפה הוא משך אותי לנדוד בוואדיות נעלמות ובשבילים חבויים. הוא היה גם חברותי מאד ומצא מכרים וידידים בכל מקום אליו הגענו, כאילו לא בשנתיים בלבד הקדים אותנו בארץ, אלא בשנים רבות.
-5-
בשבתות סיירנו בסביבת ווזיה. ביקרנו במשמר-הירדן, ביסוד-המעלה ובמאהל של יהודים תימנים
אשר הקימו מחנה אי-שם בסביבתנו, במקום שלא נראה לי כקרוב לישוב כלשהו.
את שיחתם עם זאב לא הבנתי. באותם הימים גם לעברית שבפי יהודי מזרח-אירופה הייתה אזני אטומה עדיין, ולא כל שכן לעברית במבטא התימני. כאשר הלכנו משם, זאב אמר שהתימנים הינם גזע יהודי מופלא. זה כל הידוע לי על שיחתם. בלכתנו זאב היה מקשה קושיות על סוציאליזם וקומוניזם. הן הוא עזב את רוסיה בטרם הספיק לקרוא אותם שניים-שלושה ספרים שהיו היסוד לידיעותינו במדעי-החברה.
בחברתו נכנסתי לבתי איכרים וחלוצים ממכריו, אשר הסבירו לנו פנים והמטירו עלי שאלות בעברית, באידיש וברוסית, על החיים ברוסיה אחרי המהפכה הבולשביסטית. החיים ברוסיה אחרי המהפכה היו הנעלם הגדול. החידה שכל יהודי ממוצא מזרח-אירופי רצה לפתור. חקירותיהם הביכו אותי. עדיין לא חשבתי עצמי מבוגר וכאשר גדולים ממני בשנים שאלו אותי, הייתי מתחיל לגמגם. לא הרבה הם למדו מתשובותיי.
פעם זאב לקח אותי לצפת. עברנו את ראש-פינה לאורכה. עד אז ראיתי רק את חלקה התחתון של המושבה. בראש-פינה היו שניים או שלושה רחובות מקבילים זה לזה שעלו במדרון ההר, ורחוב אחד אופקי מעליהם. צורת המושבה הייתה כצורת ש הפוכה. כשהגענו לרחוב העליון, זאב אמר לי כי זוהי
ראש-פינה האמיתית. מדוע רחוב אחד – “ראש-פינה האמיתית” ורחוב שני איננו “אמיתית”?
הוא שתק ולא גילה. עלינו בוואדי התלול שבין ראש-פינה לצפת. הוואדי מפורסם כמעין-מפקה, כמו לב הפועם בקצב של שעה. כשהגענו אליו הוא לא פיקה. לא הייתה לנו סבלנות לחכות שיתחיל לפקות שוב.
לימים הבנתי שבאותו היום הפסדתי הזדמנות חד-פעמית בחיים.
בצפת רצינו לראות את המבצר. המקום היה נעול והשומר לא נמצא במקום. התארחנו אצל בחורה צפתית חיננית וחביבה מאד, חברתו של זאב ללימודים. הזמנו אותה לבקר בווזיה והיא אמרה: “אצלכם בווזיה חֶבְרָת– ניקיון”. אנחנו אזרחי ווזיה לא שמענו על “חברת-נקיון” זו. והיא הסבירה: “הם מכים את האורחים הבאים למחנה”. אנחנו אנשי השומר הצעיר בווזיה בטחנו מאד בעצמנו, בערכנו ובמעמדנו בקרב אנשי המחנה. הבטחנו לה שאם תבוא אלינו לא יעונה לה רע. היא חייכה ולא באה עוד.
בווזיה הוגד לנו כי בימי המחנה הראשונים החלו בני האיכרים מראש-פינה באים לחזר אחרי החלוצות במחנה. ואז, חלוצים חמומי-המוח הקימו את “חברת-הניקיון” שמטרתה הייתה לשמור על “ניקיון (טוהר) המידות”. הם נהגו לחבוט בִּשְׁבַטִים את האורחים הבלתי רצויים ולגרש אותם. מאז ומעולם טרפו היהודים איש את רעהו חיים. לפני שני דורות לא רק בני האיכרים שׂטְמוּ את החלוצים שבאו ממרחקים לרשת את בכורתם, אלא גם החלוצים דחו בשאט-נפש את ידם המושטת לשלום של בני האיכרים.
בשבתות טיילנו. אכן, אינני זוכר את חורבת בית-הכנסת ב“נבטון”. אפילו היכן היא “נבטון” אינני יודע. אולי לא מווזיה הוא מיכוליק שהלך אל חורבות אלו, אלא מבית גן, או מעפולה.
בווזיה היינו כמניין. כל אחד ידע את מעשיו של השני והיה שותף להם. אחר-כך, בבית גן היינו רבים יותר וקרה שהאחד השתתף בטיול והשני אף לא שמע על הטיול. אני זוכר יפה טיול שעשינו באחת השבתות מווזיה. המדריך היה אחד הליטאים. לא אותו “כולבויניק” שבחן אותי ברוסית, אלא משכיל ללא מירכאות. למדן ביהדות, קורא ספר, יודע רוסית, דובר ערבית, שהכיר את שבילי הארץ ואת חורבותיה. שמו צוֹהַר. אנחנו המטיילים היינו מחברי הקיבוץ. צוֹהַר לבדו היה לא מהקיבוץ. כיום אינני זוכר בדיוק מי נשאר בבית, אולם בין ההולכים אני זוכר את אריה כבירי, את אליהו דגני ואת מיכוליק.
בצאתנו לא סרנו לא לאיילת-השחר ולא לראש-פינה, אלא הלכנו להרים. כשעה התהלכנו במשעולי המדרונות עד אשר ראינו למרגלותינו, במעמקי הגיא, את עֲמוּקָה. נדמה היה כי במדרון ההר מולנו מתפתל שביל תמוה, רחב מאד אך הולך וצר ונפסק ונעלם מיד. צוֹהַר אמר כי אין זה אלא אילן יבש המיוחד לימי אברהם אבינו, ואילו השביל צעיר, בן שמונה מאות שנה לכל היותר. בּעֲמוּקָה התארחנו בבית פלח ערבי, ידידו של צוהר. הוא ישב תחת “גפנו ותחת תאנתו”, שמח לקראתנו וכיבד אותנו בפרי גנו.
אינני זוכר עתיקות בּעֲמוּקָה.
באותו יום ביקרנו בּגִ’ישׁ ובברעם. גִ’ישׁ – גוש חלב התלמודית עוררה את סקרנותנו אך לא הצדיקה את ציפיותינו. לא היה מה לראות שם. על ברעם לא שמעתי מעולם וחורבות בית הכנסת שכללו את העמודים והשער הפתיעו והקסימו גם אותי וגם את יתר החבורה. מאז בקרתי בברעם עוד פעמיים וכיום אינני יודע מה ראיתי כשביקרתי בפעם הראשונה, מה בשנייה ומה בשלישית.
באחד משני הכפרים נכנסנו לכנסייה והכומר הראה לנו תנ”ך כתוב בסורית עתיקה. הסתכלתי באותיותיו כמו “תרנגול בבני-אדם”. אני תמהה אם צוהר ידע גם סורית עתיקה. באחד משני הכפרים סעדנו וקנינו בדוכן פיתות ולבנייה.
-6-
חזרנו לווזיה מאוחר בערב. יש לי סימן לכך שצ’לנוב לא השתתף בטיול. ולראייה – הוא שאל אותי על הטיול ובמקום תשובה הראיתי לו מכתב ששלחתי אל הורי ברוסיה אשר כלל את תיאור הטיול. סגנוני לא מצא חן בעיניו.
מווזיה ראינו את הארי השואג על הקבר בתל-חי. קטיף הטבק כבר התקרב לסיומו ואנחנו עוד לא עלינו לקבר. מוכרחים היינו ללכת. הדרך למטולה איננה שעשועים. שמונה שעות הליכה דרך עמק-החולה השורץ שודדים וחזירי-בר. ירדתי לוואדי ההרדופים ועשיתי אַלָּה ארוכה, עבה, כבדה וגמישה, אך מהרדוף לא עושים אלות…
יצאנו ביום שישי אחרי העבודה. חברי לעגו לי על האַלָּה הכבדה והבלתי שימושית שאני נושא עימי.
הם הלכו ריקם אך להשליך את האַלָּה לא הרשו לי וגם את עזרתם לשאת אותה לא הציעו. ואגב – אני לא הייתי אחד שמקבל עזרה. היינו ארבעה: אליהו דגני, אריה כבירי, מיכאל צרי ואנוכי. כעת, אחרי שני דורות למדתי שלא להתפלא ולא להתפעל משום נוף. אז הכול היה עדיין חדש ותמוה בעיני.
התרגלנו בווזיה לנוף השחון של חַרְבוֹנֵי-קיץ, לכדורי דרדר קמל הנישא ברוח ומתדרדר על פני האדמה הצחיחה והסדוקה. כאן נגלו לנו מרחבי אגמים וביצות, קנה אגמון ירוק, עופות מים, ג’מוסים ותאו הביצה שנחו רבוצים בשלוליות ואנחנו לא ידענו אם הם מחיית-הבר או מבהמת-הבית. כל זה נמצא בשכנות לווזיה, אפילו לא שעת הליכתה אחת.
תושבי החולה היו גזע מנומש ושחום, לבושי קרעים, המתגוררים בסוכות מחצלת שכמותן לא ראינו.
הם נבדלו מהפלחים והבדווים שהכרנו, כאילו היו בני עם אחר, כמו אלו שמילאו את הארץ לפני אברהם אבינו. המדריך שלנו היה אליהו דגני. הוא אמר כי אכן, תושבי החולה אינם ערבים, אלא ערב-רב של עמים וגזעים, “נשורת” שנפלה במשך רבבות שנים מהנוודים אשר עברו במקום. גזע מנוון, כולם מוכי קדחת אשר המחלה בדמם עד כדי כך, שאינם מסוגלים לחיות באוויר צח ונקי, ואם הם עוזבים את מולדתם המורעלת ומתרחקים ממנה, מחלתם מתגברת עליהם והם מתפגרים.
כיום, הקדחת הממארת וניוון תושבי החולה חלפו עברו מן העולם. האדמה הצחיחה רוותה מים, הביצות יובשו, ישובים פורחים קמו לאורך הדרך מראש-פינה עד מטולה והקדחת הודברה. הנוף שראינו אז איננו קיים עוד.
אליהו דגני קרא בשמות לכפרים שראינו. אחד מהם נקרא “בוזיה” והשני ווזיה. הם שני כפרים המרוחקים זה מזה רק כעשרים קילומטרים . בוזיה ווזיה כאילו הן שיבושו של אותו השם, ולא הוא.
זאב וילנאי הסביר לי כי בוזיה הוא בן-אווזה על שם האווזים שמגדלים תושבי הכפר, ואילו ווזיה היא ווגאזיה.
את התנור מצאנו יבש ממים. רק המים שנקוו בגוֹב הסלע מתחת לאשד לא התנדפו. חקלאים שבסביבה הטו את הנחל להשקות את שדותיהם בשלהי הקיץ.
בלי מפל המים סר הדרו של התנור. לא נותר לנו אלא לטבול במים שנקוו בגוֹב. הם היו קרים כקרח.
הגענו לכפר-גלעדי מאוחר בלילה. מארחינו היו קווצ’קה ושפרה זוגתו, אבל בקיבוצים בימים ההם, כל הבא היה אורח וכל הקיבוץ היה המארח. כל המזדמן שמח לעזור, להגיש אוכל, להראות, להסביר.
כמנהג הזמן הראו לנו את המשק החקלאי: לול, רפת, גן-ירק, פלחה וכיו”ב.
כל חלוץ טירון היה אז חקלאי בכוח, וכל ותיק בר-סמכא היה חייב בהדרכתו. ראינו כל אתר שהיה קשור במלחמתם האחרונה של מגני תל-חי. הראו לנו כפי שמראים גם כיום לקבוצות של מבקרים. כפר-גלעדי היה עדיין מבצרם של אנשי השומר. עדיין לא נתגלעו הקטטות שהבריחו רבים מהם שנפוצו לכל רוח.
פגשנו את ראשוני השומרים, סונוורנו מהילת התהילה המעטרת את ראשיהם. כיום כבר אינני זוכר את מי פגשנו אז ואת מי הכרנו כעבור שנים רבות. סרנו גם למטולה.
רק בשבת לאחר ארוחת הערב, במוצאי שבת, יצאנו בדרכנו חזרה. היה ליל-ירח. מרחוק ראינו עדרי חזירי-בר מתרוצצים. למרחקים גדולים לא יכולנו לראות לאורו החיוור של הירח. הערפל הלבן במרחקים היה מאיים. נשק לא היה לנו, רק האַלָּה שלי לבדה. אליהו אמר לי לשאת אותה על הכתף. “למה? כדי שמרחוק היא תראה כרובה”. “אך היא לא יורה”… גם עכשיו, כאשר האַלָּה חדלה להיות מטרד, אף אחד לא הציע לי לשאתה במקומי. גם מוליכי שיירות הגמלים שנקרו על דרכנו נשאו אלות כרובים, ואלה שלא נשאו אלות, הטמינו יד בחיק, כאילו היה שם אקדח או שברייה (מאכלת).
אנחנו ראינו שודד בכל מי שבא לקראתנו, וכל הבא לקראתנו, ראה בנו שודדים.
בבוקר השכמנו לעבודה עם כולם. זאת לא הייתה פעם יחידה שטיילנו או היינו בפעולה כלשהי בלילה, ובבוקר יצאנו לעבודה עם כולם יחד. שנים נהגנו כך.
מארחינו בכפר-גלעדי היו קווצ’קה. הוא היה מוכר לנו מרוסיה, מקרמנצ’וג, אך אנחנו התרשמנו משפרה חברתו. בשובנו לווזיה, אליהו דגני הקדיש לה פזמון ברוסית. להלן התרגום:
-7-
אלמלא היה קיים ירח
לא היה קיים גם לילה.
אלמלא הייתה קיימת שפרה –
לא היה קיים גם קווצקה.
קווצ’קה ושפרה נפרדו לפני תום שנת 1924.
תור האושר בווזיה לא ארך אלא שבועות מעטים. כשבועיים לפני ראש-השנה עברנו לבית גן. העמסנו על עגלה שכורה את רכושנו: שלושה אוהלים, עשר מיטות ומחסן-בגדים.
בעגלה נסעו רבקה ישפה, רבקה זילברמן ואברהם ברמן ואילו ששת הבחורים: אריה בהיר, אריה כבירי, אליהו דגני, זאב צ’לנוב, מיכאל צרי ואנוכי הלכנו ברגל. סבונצ’יק (ברוך למלשטרייך) סיים את ההרפתקה הקיבוצית וחזר אל הוריו בתל-אביב. הזכרתי כל אחד בשמו כדי לבדוק פעם נוספת מי ומי היה בווזיה. המדריך היה זאב צ’לנוב. הוא הראה לנו את הר הדרשה, ואמר על ואדי עמוד שזוהי הדרך הקצרה לצפת וסר איתנו לטבחה ולכפר-נחום (גם כאן אינני זוכר את חורבות “נבטון”). השכלתו בידיעת-הארץ הייתה שלימה.
הגענו למטבח הפועלים בטבריה בערב. גם על פרט זה עמדתי למען שלימות התמונה. ממקום למקום היינו עוברים ברגל. הלכנו ללא חפזון, לאט – לאט. סקרנו כל פינה ראויה לשמה. הן חייבים היינו לדעת את הארץ וגם שמחנו להכירה וזמננו לא נחשב. מטבחי הפועלים היו בית-ועד לכל חלוץ הבא העירה. כאן הוא הכיר את אנשי המקום. כאן שאל על מקום לינה, כאן חקר על לשכת-העבודה ועל המצב בעבודה.
כל קבוצה, כל קיבוץ וכל חבורה שמחו לארח חלוץ עובר-אורח. כל חלוץ ידע שבכל מקום בארץ הוא יתקבל בסבר-פנים יפות. גם אנחנו מצאנו ללא קושי מקום לינה בטבריה. שם פגשנו חלוץ שהלך ליבנאל.
יצאנו השכם בבוקר ומיודענו החדש הביא אותנו למטבח הפועלים ביבנאל.
קסומים היו לילות ווזיה. בערבים, אחרי גמר האסיפות והויכוחים, היינו שרים שירי רוסיה המשתכחת ושירי ארץ-ישראל. שרנו על יפהפיות המטיילות לבדן בכרם בין השדרות, ועל יפי לילות כנען. אחר כך שכבנו ללא ניע על מיטותינו באוהלים הפרוצים שפתחיהם פעורים לרווחה ושוליהם מורמים עד גבול האפשרות מפני החום. ספרנו כוכבים בשמיים והאזנו לצרצור צרצרים ולקול יללת התנים. ספוגת עצב הייתה יללתם וחדרה לנפש. חלמנו חלומות נפלאים, אך אולי זו המציאות שהייתה נפלאה מכל חלום. בבוקר אחד סיפר לנו אברהם ברמן, כי אחד התנים ליקק את ידו בליל. תמהנו: “תן”? “תן”? והוא ענה “תן ולא כלב” ! ואז פסקנו: “לא תן ולא כלב אלא חלום. הזיה !” והחמרנו: “לא הזיה אלא בדיה”
אך הוא לא חדל מלספר על התן שליקק את ידו השמוטה החוצה.
למחרת היה הירח במלואו. אורו זרח כאור השמש. כל כך בהיר היה הלילה שהתנים יראו להתקרב למחנה ויללתם נשמעה רחוקה וחרישית. אז הועם האור. כפי הנראה עב קל העיב את פני הירח, והתנים הגבירו את יללתם. העב לא היה קל כלל וכלל. אור הירח הועם יותר ויותר והתנים יללו מסביב.
כלב בודד נבח על הירח במרחב. ומכל “אוהלי קידר” ומכל הכפרים הקרובים והרחוקים נענו אחיו הכלבים בנביחה. לא היה זה עב, אלא ענן כבד. אור הירח הועם כליל. חושך ואפלה עטו עלינו עלטה עמוקה.
יללת התנים נשמעה מתוך המחנה. היא פרצה מכל אוהל, בקעה מתחת לכל סלע והתגלגלה במרחב. בשדות, בגאיות ובהרים. מקהלת כלבים אדירה נבחה מכל עבר. עדרי צאן פעו, פרות געו, תרנגולים קראו, פחים הקישו, ילדים בכו, נשים צרחו, גברים גידפו ואיימו בערבית ונשמעו יריות רובים.
לבשתי חיש את המכנסיים ויצאתי מהאוהל. מצאתי את כל יושבי המחנה מחוץ לאוהליהם. אי-אפשר היה לישון בלילה שכזה. “מה קרה”? “ליקוי ירח”? “ומה כל הרעש”? הבדווים מגרשים את “השטן שבלע את הירח”. הם מאמינים שהרעש יטיל עליו אימה והוא יקיא את אשר בלע וימלט.
מאהל הבדווים נמצא לא רחוק מאיתנו. מחנותיהם היו פזורים בכל הרי הגליל. אמונותיהם נשתמרו מימי מתושלח. מלחמתם בשטן הועילה, אוזניו נחרשו והוא נרתע ונסוג. החושך החוויר, הירח שלח קרן אור צנועה וביישנית מבעד לאפלה מאחורי גב השטן, והשאון החל דועך. כעבור שעה קלה שט ברקיע ירח צח ואורו זרח כאור החמה. הרעש נפסק והשתררה דממה. רק ציפור בודדה הציצה אי-שם, רק צרצרים צרצרו ורק התנים עוד יללו במרחקים.
בבוקר ידעתי כי אברהם ברמן לא כיזב. לא בדיה בדה ולא חלום חלם. אמת ויציב! בא אליו התן, ליקק את ידו ואף רצה לגלות את ליבו לפניו, ואני רוצה לדעת מה אמר התן לאברהם.
קסומים היו לילות ווזיה.
-8-
הערה: כל שסיפרתי על ווזיה אמת היא. פרט לסיפור על ליקוי הירח שהינו מוגזם. הליקוי אכן היה בימי ווזיה, אך חלקי. אי-לכך, גם הרעש לא היה גדול כפי שתיארתי. (אכן, הבדווים עשו “גוואלד” עד השמיים. הצאן פעה, הבקר געה וכו’…) הגזמתי, זה הכול. איתך הסליחה.
עוד היה מעשה במכונית שנסעה צפונה. נוסעיה היו מגדולי עם-הארץ. היא נתקעה בבוץ ובתחתית הוואדי שבין שדות הטבק ואיילת-השחר. (הוואדי הקטלני קראתי לו). אנחנו, קוטפי הטבק, הוזעקנו לחלצו. עמלנו לשווא שעה ממושכת עד אשר הביאו שני זוגות פרידות וחילצוהו מהבוץ בכוח משותף של אדם ובהמה. עבר שם ערבי על חמורו וצפה במאמצינו מבלי לומר מילה. ואולם, כאשר הובאו הבהמות, הוא אמר: “אין טוב מחמור (מַפִישׁ אַחְסֵן מִן חַמָר)”, דפק בחמורו ונסע.
מלכתחילה תכננתי לקשור סיפור זה בתיאור עבודת הקטיף הנעימה כדי לאמתה עם עבודת ההשחלה המאוסה. גם מקום כבר הועדתי לו, אחרי הפסקה על יום העבודה הראשון ועל עבודתנו, אולם הוא נשמט מזיכרוני בהיסח-דעת ומכיוון שנשמט , נשמט .
כפי שאני זוכר, בימי בית גן הוקצב לנו סכום מסוים לבניית צריף לחדר-האוכל. אז כבר ידענו שאין לנו עתיד במקום ולא ראינו צורך להקימו . הקמנו אותו בעפולה והוא נשרף בקיץ 1925 .
תמהני על ידידתי מרים סגל לבית גולדברג (מאניצ’קה). היא הייתה ה “זמרת אופרה” וודאי ידעה את חלקה בעל-פה. את תפקיד ה“פרימדון” מילא לוי מלינובסקי המנוח (אגב לוי הצטיין בכוח זיכרון). השתתפו במקהלות גם דוד סוקמורובסקי (בן-ארי), גם אריה כבירי וגם רבים אחרים שוודאי נמצאים בהישג ידך, בקיבוץ או בחיפה. האופרה הנ”ל חוברה בקיוב, ובודאי מצויים בין יוצאי קיוב הזוכרים אותה. באשר לי – תמיד הצטיינתי בחוסר שמיעה מוסיקלית ואמרו עלי כי “דוב דרך על אוזני”.
בימי ההכנות שימשתי “חוטב עצים ושואב מים”. שלחוני להביא אביזרים חסרי ערך ולסדר את הספסלים באולם ביום ההצגה. ודווקא אלי מרים מפנה אותך להיזכר בתמליל? תמוהה?!
כתבתי הרבה. השתדלתי להעלות על הנייר כל פרט שעלה בזיכרוני. אף כשפרט זה פגם בשטף הסיפור, מתוך מחשבה שדווקא פרט זה עלול להיות חשוב לך בעבודתך. הרביתי לספר על חוויותיי האישיות מתוך תקווה שחוויות דומות עברו על חברי. הרי גם אם היינו שונים ומשונים, גם אם דרכנו נפרדו, הרי מאיתנו נשארו בקיבוץ, מאיתנו התפזרו בארץ, בערים שונות ובעבודות שונות, ומאיתנו ירדו מהארץ ונעלמו.
היינו בני גיל אחד, ולכולנו הייתה זאת עבודה ראשונה בארץ ואולי בחיים. קיבלנו חינוך דומה. יצאנו מאותו ארגון נוער וטיפחנו אותם אידיאלים. חלומותינו היו שווים. אולי גם החוויות האישיות היו דומות.
ב ב ר כ ה
ש. לבה
16/9/1977
העתק ממכתב זה ישלח גם לישראל חופש, לארכיון. אולי כדאי לשמרו.
אני מקווה שבשבת הבאה, 24/9 אצליח לבקר במקומו של מחנה-ווזיה כדי לבדוק את זיכרונותיי. אם כן,
אז בדרך לשם אשתדל לבקר באפיקים בשעה 9 – 10 לערך ולהתראות עם אריה אופיר ו/או ישראל חופש.
