מצבו הכלכלי של קיבוץ בית-גן 1925
בשביל שתוכלו להבין את מצבו הכלכלי של הקיבוץ צריך לתת לכם תאור כללי של תנאי העבודה בארץ, ותאור מצבו בתקופות שונות של קיומו. את העבודה בארץ אפשר לחלק לכמה סוגים. כל סוג עבודה,
שכר-עבודה אחר ואורך יום עבודה אחר: 1) עבודה במושבות; 2) עבודות ציבוריות; 3) עבודות בניין;
4) עבודות בתעשייה;
הסעיף הרביעי לא מציאותי כמקור עבודה, כי התעשייה בארץ רק מתחילה להתפתח.
1) עבודה במושבות – עד הזמן האחרון נעשתה על-ידי הפועלים הערביים. שכר עבודה נמוך ויום עבודה ארוך. ולכן, כדי לכבוש את העבודה במושבות, הפועל העברי צריך היה להתאים את עצמו לתנאי עבודה ושכר של הפועל הערבי. שכר העבודה אינו עולה על 20 גרוש ליום ללא כל בטחון בקביעות העבודה.
2) עבודות ציבוריות כגון סלילת כבישים, ייבוש ביצות, השקיה ובקרוב בניין נמל חיפה.
בשביל קיבוץ חדש, סוג עבודה זה הוא הטוב ביותר. החברים לומדים את הרגלי העבודה ולא נדרשת מומחיות מיוחדת. שכר העבודה הרבה יותר גבוה מאשר במושבה. עובדים בקבלנות. העבודה הזאת איננה קבועה. הפועלים גרים במחנות ונודדים ממקום למקום.
3) עבודה בעיר, בעיקר עבודת בנין, וכאן דרושה התמחות מסוימת והמצאות בעלי מקצוע. כאשר הקיבוץ נוסד, היינו לגמרי חדשים בארץ ולא בחרנו לנו את מקום העבודה. נקלענו לווזיה. עבדנו בעבודת הטבק וקיבלנו 15 גרוש ליום עבודה. עבדנו יומית. ההוצאה לקיום הייתה 8 גרוש ליום. היות שעבדנו יום- יום, חשבנו שמצבנו הכלכלי לא רע. עבודה בווזיה נמשכה חודשים. היה ברור לנו שאנו נמצאים בווזיה רק באופן זמני, והכרחי ליצור לנו בסיס כלכלי אשר ישמש לנו יסוד להתרחבותו והתבססותו של הקיבוץ כדי שיוכל לקלוט עליה. צריך היה למצוא מקום עבודה אשר לא ידרוש מאיתנו התמחות מיוחדת ויוכל לקלוט את כל גלי העלייה שחיכינו לה. מכל האפשרויות אשר עמדו בפנינו, בחרנו לנו את עבודת הכביש בבית גן. עברנו תקופה של חוסר עבודה במשך חודש וחצי עד שהתחילה העבודה. אם גמרנו את העבודה בווזיה עם רווח מסוים, הרי שחוסר העבודה בבית גן השפיע לרעה על מצבנו הכלכלי. כמו כן הצרכים גדלו.
גדלו ההוצאות על בגדים, נעליים, אוהלים וכד’. בזמן הזה הגיעה קבוצת חברים מרוסיה.
יצאנו לעבודה מחוסרי כל הרגלי עבודה. חוסר בעלי מקצוע בעבודות הסִלוּל ושאר עבודות מקצועיות בכביש וזה הביא מיד לתוצאות. פריון עבודה היה נמוך ביותר. עבדנו בקבלנו. המצב הכלכלי היה קשה ביותר. שכר יום העבודה הסתכם ב-10 – 12 גרוש ושני החודשים הראשונים של העבודה היו קשים ביותר. אם ניקח בחשבון ש-15 אחוז של החברים עבדו בשירותים, הרי יצאו על כל חבר 8 – 10 גרוש ליום. זה נמשך תקופה די ארוכה, אך לאט – לאט מצבנו הוטב. החברים התרגלנו לעבודה, ופריון העבודה עלה והדפיציט הלך ופחת. במשך זמן היותנו בבית גן הוכפל מספר החברים בקיבוץ.
לפנינו עמדו שלוש מטרות: 1) התמחות בעבודה. 2) כיסוי הדפיציט. 3) הסדר עבודת השירותים.
על המשימה הראשונה התגברנו לא רע. הרבה יותר קשה היה להסדיר את עבודת השירותים.
החברים ובעיקר החברות חשבו שעבודות אלו הן עבודות נחותות דרגה. כל אחד היה מוסר את תורו זמן קצר ושאף להתפטר ממנה. ולכן, שרר אי-סדר מוחלט בעבודות השירותים. ארוחת הצהריים הייתה מתאחרת לשעה וחצי, וקל לכם לתאר מה טעם היה לארוחה שכזאת. כל זה כמובן השפיע על פריון העבודה. יש לציין בסיפור שהיחס לעבודות אלו השתנה ברבה והן נהיו שוות בערכן לעבודות הכביש ועבודות אחרות.
הדפיציט לאט – לאט החל לרדת. החיים הציגו בפני הקיבוץ בעיות חדשות. הקיבוץ גדל ומנה כבר
30 חברים. עלייה הגיעה בלי הפסק וצריך היה לחפש דרכים חדשות לביסוסו הכלכלי של הקיבוץ.
האם סוג עבודה בכפר או בעיר, ושאלת המשק-החקלאי ותפקידו בהתפתחות הכלכלית של הקיבוץ.
בתקופה ההיא לא הייתה זהות מוחלטת בין המשק החקלאי ובין הקיבוץ, וכמו כן, שאלת התמחות החברים לא בעבודות הכביש כי אם בעבודות הבניין.
מצב העבודה בבית גן הלך והורע. עבודה בכביש כמעט ונגמרה. אם בהתחלת עבודת הכביש כאשר עבדו כל החברים והשתכרנו 8 – 10 גרוש ליום, הרי כיום , עובדים רק 40 אחוז של החברים ומרוויחים אותו הסכום. זה מראה לכם עד כמה עלה פריון העבודה.
העבודה בבית גן נגמרה ובפני הקיבוץ נעמדה השאלה לאן ומה תהיה התחנה הבאה של הקיבוץ.
